רע"א 5823/00 פואד כיוף נ. סלימאן מנסור

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה. עתה הוא מבקש פטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון.

מעשה שהיה כך היה: בין המבקש לבין המשיבים התנהל סכסוך בנוגע לזכויות במקרקעין. אחת מן הפלוגתאות בהן שומה היה על בית המשפט להכריע היתה שאלת האותנטיות של חתימת המשיבים על פני הסכמים שונים.

המבקש, התובע בהליך, והמשיבים, הנתבעים, הגישו את עדויותיהם בדרך של תצהיר. לאחר הגשת התצהירים, "הופיעו הצדדים בפני בית המשפט קמא, במועד שנקבע מראש, כמועד לדיון הוכחות והודיעו לבית המשפט קמא כי הגיעו להסדר דיוני, לפיו שני הצדדים לא יחקרו את עדי הצד שכנגד" (ס' 1.4 לבקשה). עוד הוסכם כי הצדדים יסכמו בכתב, ועל יסוד זה, ינתן פסק הדין.

לאחר שכלול ההסדר הדיוני, ובהתקרב המועד להגשת הסכומים, פנה המבקש לבית המשפט וביקש לאפשר לו לצרף תצהירים נוספים מטעם עדים שונים. לדבריו, המניעה להגשת התצהירים עד אותו מועד נגרמה על ידי אותם עדים, אשר סרבו, בעבר, ליתן תצהירים. המבקש הוסיף וביקש כי בית המשפט ימנה גרפולוג על מנת שיבחן אם חתימות המשיבים על ההסכמים אכן זויפו כטענתם.

בית המשפט קמא דחה את בקשות המבקש. מכאן הבקשות ליתן לו רשות ערעור.

האם זכאי המבקש לפטור? על מנת להשיב על שאלה זו יש לבחון את מצבו הכלכלי ואת מידת ביסוסה של הבקשה מבחינה מריטורית.

מצבו הכלכלי של המבקש הוא קשה. המבקש הניח תשתית ראייתית מספקת לצורך קביעת ממצא זה. דף חשבונו בבנק, מצבו המשפחתי (המבקש הוא אב לשישה ילדים), ונכותו של המבקש יש בהם כדי לבסס את דבריו. המבקש נזקק לעזרת הלשכה לסיוע משפטי, וזו ציידה אותו בתעודה הממליצה לפטור אותו מאגרה. תגובת המשיבים, המצביעה על נכס המצוי ברשות המבקש, אינה יכול להדוף את טענות המשיב. מדובר בבית המגורים של המבקש, המשמש נושא להליך המשפטי שבין הצדדים (בקשת המבקש, ס' 6). קשה להניח כי ניתן לממש נכס זה, לצורך תשלומי האגרה או הערבון בסכומים ניכרים. הטענה לפיה המבקש עובד למחייתו, נסתרת על ידי תצהירו של המבקש, והיא נותר תלויה על בלימה.

לכאורה, מצבו הכלכלי של המבקש מצדיק מתן פטור. ואולם, בחינת הבקשה לגופה מעלה שאלות קשות. המבקש טוען כי בית המשפט קמא התעלם "ממטרת וסיבת קיום ההליכים המשפטיים מלכתחילה והיא חשיפת האמת ועשיית משפט צדק". לשיטתו, שומה היה על בית המשפט לאפשר הבאת ראיות נוספות בכל שלב. אך טענה זו של המבקש, הגם שהיא עטופה בטיעונים כשרים, שיסודם באינטרס הקיים בבירור שלם של הסוגיה, אין תוכה כברה. המבקש והמשיבים הם שהגיעו להסדר דיוני. הסדר זה שיקף את הקצאת הסיכונים שהם נטלו על עצמם בגדרו. ההסדר היה מבוסס על התצהירים המצויים בתיק בית המשפט. הוא נערך לאחר שאלה הוגשו, ביום שנקבע לשמיעת הראיות. קבלת תצהירים נוספים, או מינוי מומחה, לאחר ששוכלל ההסדר הדיוני, משנים לרעה את מצבו של בעל הדין האחר. בפועל, כל תוספת לחומר הראייתי, יכולה לשנות את עמדתו של בעל הדין, ביחס להסדר דיוני בו הוא ויתר על חקירת העדים. שכלולו של הסדר דיוני אין משמעו ספקות לפני ההתקשרות וחרטה לאחריו. פירושו הנכון הוא גילוי כוונה רצינית להתקשר בחוזה והבנת התוצאות המשפטיות הנובעות מכך (ע"א 158/77 - חוה רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק),

פ"ד לג (2) 288). המבקש היה ער, בעת שכלול ההסדר הדיוני, לקיומם האפשרי של עדים נוספים (אשר לא מסרו תצהיר). הוא היה ער לאפשרות זימונם לבית המשפט. המבקש אף יכול היה לעתור באותה עת למינוי מומחה. הוא נמנע מעשות כך. הוא העדיף לסיים את הפרשה בדרך דיונית מקוצרת.

זניחת דרך דיונית זו, רק משום שהמבקש סבור עתה כי "חשיפת האמת ומניעת עיוות דין" מחייבות זאת, אינה עניין של מה בכך. המונחים "חשיפת אמת" ו"מניעת עיוות דין" אינם קולבים עליהם ניתן לתלות ניסיון חד צדדים לסגת מהסדר דיוני שנערך. יותר משהבקשה מבוססת על האינטרס ב"חשיפת האמת", כלשון המבקש, היא מלמדת עד כמה, לעיתים, סוגיית האמת עקרונית בהשוואה לסוגיית נקודת הראות המשתנה. המבקש השקיף על הדרך הראויה לחשיפת האמת בצורה שונה בשלבים השונים של ההליך, וכמו המטפס על ההר, הנוף השתנה מבחינתו עם כל עיקול שבדרך. שינוי זה, בדרך הראייה של המבקש, נעשה לאחר שהצדדים סכמו ביניהם מהו הצובר הראייתי, שעל יסודו תוכרע המחלוקת. שינוי זה אינ ענין של מה בכך. ברגיל, יש לכבד הסכמה דיונית כזו. אין לראות בה מכשול לגילוי האמת, והיא משרתת את האינטרס בדבר סופיות הדיון, תוך כיבוד האוטונומיה של הצדדים ביחס לדרכי ניהולו (ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי , פ"ד מב (1)446).

בחינה זו של הבקשה מובילה לתוצאה הבאה: הבקשה מגלה עילה לכאורה. היא נוגעת לסירוב בית המשפט להתיר הגשתן של ראיות נוספות, בטרם הסתיים ההליך. ואולם, לא ניתן לומר, בשלב זה, כי העילה היא בעלת משקל ממשי. הסירוב להתיר את הגשת הראיות, נובע מהסדר דיוני קודם, שהמבקש היה צד לו, ואשר בעת שהתגבש, היה המבקש ער למשמעויותיו.

תוצאה זו מאפשרת ליתן למבקש פטור מאגרה. לצורך זה, די לו למבקש להצביע לצד הקושי החומרי על עילת ערעור, "יהיה משקלה אשר יהיה".

לעומת זאת, לא ניתן להפטיר את המבקש מתשלום ערבון. לצורך זה, היה על המבקש להצביע על כך שניתן לקבוע לגבי עילותו "כי היא 'מחזיקה מים' [ובעלת] משקל ממשי" (בש"א 329/90 יונה אברך נ' גרוגר , פ"ד מד (2) 387). החמרה זו בדרישת היסודיות לסיכויי הערעור נובעת מהצורך לאזן בין בעלי הדין. לעניין הערבון, בקשת הפטור אינה יכולה "להמריא" רק משום שהמבקש חש שנעשה לו עוול. הפטור מערבון עלול להעיק על המשיב באותה מידה שהטלת הערבון מכבידה על המבקש. בנסיבות אלה תחושת הקיפוח ואפילו קיומה של עילת ערעור אין בהן די.

אשר על כן מופטר המבקש מאגרה, אך לא מתשלום ערבון. המבקש יפקיד בבית המשפט ערבון בגובה של 8,000 ש"ח בתוך 45 ימים.