ע"א 5845/00 ילינה שרגר נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי :

1.בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה, יוחסו למערערת, ילינה שרגר, עבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים, אותן עברה, על פי הנטען, בשני מועדים סמוכים בשנת 1999.

אותה עת הופעל על ידי המשטרה סוכן סמוי, ובתאריך 13.7.99 הוא התקשר לביתם של המערערת ואחר - מחמוד אבו-רביעה. על פי גרסת הסוכן, היתה זו המערערת אשר הרימה את שפופרת הטלפון, ולאחר ששאלה לרצונו, הוא השיב לה כי הוא רוצה "10". בשלב זה העבירה המערערת את השפופרת למחמוד אבו-רביעה, ובכך הסתיים חלקה בפרשה. על פי גרסת המשיבה, באותה שיחה סיכם הסוכן עם אחמד לרכוש ממנו 10 גרם של סם מסוכן מסוג הירואין, והעסקה הושלמה באותו יום במפגש שנערך בין השניים בתחנת דלק בעכו.

בגין פרשה זו, ייחסה המשיבה לאחמד עבירות של אחזקת סם מסוכן וסחר בו, ולמערערת יוחסה עבירה של תיווך בסם מסוכן.

האירוע האחר בגינו הועמדה המערערת לדין התרחש בתאריך 15.7.99. על פי גרסת המשיבה, הסכים באותו בוקר אחמד אבו-רביעה למכור לסוכן 10 גרם נוספים של הירואין. עסקה זו התבצעה בביתם של אחמד והמערערת, ועל פי הנטען בכתב-האישום, היתה זו המערערת אשר מנתה את הכסף ששילם הסוכן, והיא אף מסרה לסוכן ניילון על מנת שיעטוף בו את הסם. בהמשך השתמשו השלושה, המערערת, אחמד והסוכן, בסם מסוג הירואין.

באישום זה יוחסו למערערת ולאחמד עבירות של החזקה, שימוש, וסחר בסם מסוכן.

2.השופטת המלומדת של בית המשפט המחוזי החליטה, בעקבות שמיעת ראיותיהם של בעלי הדין, להרשיע את המערערת בכל העבירות שיוחסו לה, ובהמשך גזרה לה 12 חודשי מאסר, ו12- חודשי מאסר על-תנאי.

הערעור שהונח בפנינו מופנה כנגד הרשעתה של המערערת, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליה.

3.באשר לאישום הראשון - מתוך תיאור האירועים על ידי הסוכן עולה, כי הוא היה זה שיזם את שיחת הטלפון לדירתם של המערערת ומחמוד, וכוונתו היתה לשוחח עם מחמוד על מנת לרכוש ממנו את הסם. לענין זה לא היה זקוק הסוכן לתיווכה של המערערת, ולולא הרימה את שפופרת הטלפון, היתה העסקה נקשרת בין מחמוד לסוכן ללא צורך בהתערבותה, שהרי אותו "מפגש הרצונות" בין הקונה (הסוכן) למוכר (אחמד), התגבש מבלי שהמערערת תרמה לכך דבר. מכאן דעתי שאין לראות במערערת כמי שחטאה בעבירה של תיווך בעסקת סם, ועל אני סבור כי נכון היה לזכותה מעבירה זו.

הוא הדין ביחס לעבירת הסחר בסם אשר יוחסה למערערת באישום השני . אכן, לו קבע בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו, כי כל אותן פעולות שיוחסו למערערת בכתב האישום, אמנם נעשו על ידה, אפשר שהיה מונח בסיס להרשעתה גם בעבירה של סחר בסם מסוכן. אך לא כך נהג בית המשפט, ובצד הקביעה הכללית לפיה הוא נותן אמון בעדותו של הסוכן, לא הוסיף בית המשפט לעסוק במעשים שיוחסו למערערת (ספירת הכסף ומסירת הניילון), וממילא גם לא קבע לגביהם ממצא. במקום זאת, בחר בית המשפט המחוזי להסתפק באמירה כללית לפיה הציג מחמוד את המערערת בפני הסוכן כשותפתו לעסקי הסמים, אליה הוא יוכל לפנות בהעדרו, על מנת לרכוש את הסם הדרוש לו. אמירה זו, בוודאי שאין בה להצביע על ביצועה של עסקת סם מוגדרת, ומסקנה מסוג זה קשה לאמץ גם לנוכח דבריו האחרים של בית המשפט בהמשך הכרעת דינו, בהם לא קבע מהו אותו "חלק פעיל" שנטלה המערערת בעת ביקורו של הסוכן בדירה.

אכן, גם בלבי עוררה התנהגותה של המערערת תהיות לא מעטות, אך התמונה המצטיירת מהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי והראיות שהובאו בפניו היא, שהדמות הדומיננטית והרוח החיה בביצוען של העבירות היתה זו של מחמוד אבו-רביעה, כשחלקה של המערערת מצוי אי-שם בשולי התמונה, ובעיקר כמשתמשת בסם. אך בכל אלה לא די על מנת לבסס הרשעה בפלילים, ועל כן סברתי שנכון יהיה לקבל את הערעור בחלקו, כך שההרשעה של המערערת באישום השני בעבירות של החזקת סם וסחר בו תבוטל, ולו מחמת הספק.

לא מצאתי פגם בהרשעתה של המערערת בעבירה של שימוש מסוכן אשר יוחס לה באישום השני, ואני מציע להשאיר הרשעה זו על כנה.

4.לפיכך, אני מציע לחברי לזכות את המערערת מהעבירות שיוחסו לה באישום הראשון, וכך לעשות, אף כי מחמת הספק, ביחס לעבירות של החזקת סם מסוכן וסחר בו, נשוא האישום השני.

באשר לערעור על גזר הדין - זיכוי המערערת מהעבירות העיקריות שיוחסו לה, מחייב שינוי מהותי בעונש. כאמור, נותרה הרשעתה של המערערת בעבירה של שימוש בסם מסוכן על כנה, אך לנוכח העובדה שנכון ליום מתן גזר-הדין לא היו למערערת הרשעות קודמות, ובהתחשב בכך שהיתה עצורה בגין תיק זה בין ה31.8.99- ועד ל26.10.99-, אני מציע להעמיד את עונש המאסר על תקופה זהה לימי המעצר. באשר לרכיב האחר בעונש - המאסר על-תנאי - אני מציע להעמידו על 6 חודשים, והמערערת תשא בו אם תעבור, תוך שנתיים מהיום, אחת העבירות המנויות בפקודת הסמים המסוכנים.

ש ו פ ט

השופטת ד' דורנר :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט א' ריבלין :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.