ע"א 5856/01 מחמוד אלחממדה נ. מינהל מקרקעי ישראל

בעתירה זו מבקשים העותרים כי נורה למשיב 1 לנמק מדוע הוא מבקש לפנותם מן המקרקעין שבחזקתם על יסוד הוראת סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: החוק), וכן שיורה למשיב 2 לנמק מדוע החליט לסייע למשיב 1 בפעולתו זו.

לפי הנטען בעתירה, אין למשיב כל עילה לפנות את העותרים מן המקרקעין הנידונים שכן מקרקעין אלה עובדו על ידי העותרים ובני משפחתם החל משנות החמישים ברציפות עד עצם היום הזה. עוד טענו, כי גם אם נטיעות עצי הזית במקרקעין שנעשו לטענתם בפברואר 2001, מהוות הסגת גבול ופלישה למקרקעין, אין למשיבים סמכות לסלקם מן המקרקעין מכוח סעיף 18(ב) לחוק, שכן הוראת הפינוי נמסרה להם זמן רב לאחר תום תקופת 30 הימים הקבועה בסעיף.

בתגובתם מעלים המשיבים טענות שונות לגוף העתירה. לפי הטענה פעולת המשיבים נעשית במסגרת הסמכות המוקנית להם בגדרי סעיף 18(ב) לחוק. לטענתם, פלישת העותרים - נטיעת עצי הזית והקמת צריף לציוד חקלאי - נעשתה במועד כלשהו בין 23.4.01 ל- 3.5.01, ועל כן, פנייתו של המשיב 1 למשטרת ישראל ביום 10.5.01 בבקשה לקבלת סיוע בפינוי הפלישה נעשתה בתוך תקופת 30 הימים הקבועה בסעיף. בין היתר, טוענים המשיבים כי העותרים לא סיפקו כל ראייה המבססת את טענתם להחזקה רצופה במקרקעין האמורים. מכל מקום, טענו הם כי דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי: פנייה לערכאה המוסמכת - בית משפט השלום. לטענתם, לנוכח העובדה שהמחלוקת בין העותרים למשיבים נוגעת לשאלת החזקה במקרקעין, היה ראוי כי העותרים יפנו לבית משפט השלום בדרישה לצו הצהרתי המכיר בחזקתם בקרקע, ובצדו דרישה לצו מניעה המורה למשיבים להימנע מסילוקם של הנטיעות והצריף עד להכרעה בתובענה.

דין העתירה להידחות על הסף. בלב העתירה עומדות שאלות עובדתיות, הנוגעות למעמדם של העותרים במקרקעין נשוא המחלוקת, ולפעולת המשיבים לסילוקם מהקרקע. מקומו של בירור זה בערכאה המוסמכת שם ניתן לברר את המועדים הרלוונטים לעניין פעולת המשיבים ואף להציג כל ראייה הנוגעת לשאלת משך החזקה במקרקעין.

בנסיבות אלה, בית המשפט הגבוה לצדק אינו הערכאה המתאימה לדיון במחלוקת נשוא העתירה. עם דחיית העתירה וביטול צו הביניים, אנו יוצאים מן ההנחה כי המשיבים ימנעו מלפנות את העותרים משך תקופה של שבועיים נוספים, כדי לאפשר להם בפרק הזמן האמור לפנות לבית המשפט המוסמך.

אשר על כן, העתירה נדחית.