ע"א 5950/09 הסתדרות מדיצינית הדסה נ. המרכז הרפואי לילדים-מרחב בילינסון

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' רביד ), מיום 14.7.2009

שלא לפסול עצמו מלדון בעניינה של המערערת בתיק אזרחי 8239/06.

1.

בעקבות תביעה נזיקית שעילתה הולדה בעוולה שהוגשה כנגד המשיבים, שלחו האחרונים הודעת צד שלישי לידי המערערת, אשר הגישה מצדה כתב הגנה. בתיק התקיימו מספר דיונים מקדמיים בו ניסה בית המשפט לקדם הסכם פשרה בין הצדדים כולם. בקשת המערערת להגיש חוות דעת מומחה לתמיכה בהיבטים הרפואיים של הגנתה נדחתה והמערערת הגישה בקשת רשות ערעור. בית משפט זה (כבוד המשנה לנשיאה, א' ריבלין ) נעתר לבקשה, בקובעו כי המערערת תהא רשאית לצרף את חוות-הדעת הרפואית (רע"א 4441/09).

2.

המערערת טוענת כי בית המשפט, במסגרת ניסיונותיו לקידום הפשרה, הפעיל לחץ כבד על המערערת להצטרף לפשרה וציין כי על המערערת לתרום את חלקה. לדבריה, הדברים לא תועדו בפרוטוקול הדיון. לטענת המערערת הופלתה לרעה בשורה של החלטות מקפחות השוללות את זכותה להליך ראוי, כמו למשל, בקביעת המועדים להגשת תצהירים ובנוגע לדחיית בקשתה להגשת חוות דעת. משהגיעו התובעים והמשיבים להסכם שקיבל תוקף של פסק דין, נותרה להכרעה המחלוקת בין המשיבים למערערת. בקדם המשפט האחרון מיום 14.7.2009 השית בית המשפט על המערערת הוצאות בגין התנגדותה להוספת חוות דעת מטעם המשיבים. במהלך הדיון העלתה המערערת בקשה לפסילת בית המשפט על יסוד התבטאויותיו במהלך הדיונים וההחלטות שנתן.

3.

בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי מאחר ועילת הפסלות נולדה לפני ישיבה אחת או

שתיים

יש לדחות את בקשת הפסלות שכן לא הועלתה מייד עם היוודעה. כמו כן קבע כי החלטות דיוניות אינן מהוות עילת פסלות. בית המשפט קבע עוד כי אמירותיו התייחסו לחומר הראייתי שהובא בפניו באותו שלב ואין בהן משום הבעת מסקנה סופית אשר תתגבש לאחר שמיעת כל הראיות בתיק. בית המשפט הוסיף כי גם הערותיו ביחס לגובה ההוצאות העלולות להיפסק במקרה והתביעה תידחה אינן אלא בגדר הערכה לכאורית.

מכאן הערעור שלפניי.

4.

לדעת המערערת, בדיון המקדמי מיום 14.7.2009 גילה בית המשפט כלפי המערערת יחס המקים חשש ממשי למשוא פנים, שכן יצר אוירה קשה ומאיימת בניסיונו לכפות על המערערת "תרומה" לפשרה בתיק. המערערת נמנעה מהגשת בקשה לפסילה קודם לדיון מפאת הכבוד למוסד ומתוך היכרות עם ההלכה הפסוקה, אך התנהלות בית המשפט בישיבה האחרונה גיבשה לדידה, חשש ממשי למשוא פנים. לדעתה, די בהתנהגות בדיון זה כדי להצדיק את פסילתו של בית המשפט. עוד מוסיפה המערערת כי בית המשפט נהג איפה ואיפה בתיק תוך שהוא מחייבה בהוצאות בגין בקשות והתנגדויות בסיסיות וכי אין ביכולתה להגיש בקשת רשות ערעור על כל החלטה מקפחת. לטענתה, חל כאן החריג לפיו ניתן ללמוד על קיומו של משוא פנים מעצם העובדה שהשופט פוסק פעם אחר פעם נגדה. לדברי המערערת, בית המשפט הטיל דופי במניעיו של בא כח המערערת. המערערת מבקשת להשעות את ההליך עד להחלטה סופית בערעור.

5.

דין הערעור להידחות. ראשית, כבר נקבע בעבר כי ניסיונות להגיע לפשרה מצד בית המשפט - גם אם יש בהם עמדה מסוימת לגבי ההליך - אינם מבססים חשש ממשי לנעילת דעתו של השופט, שכן מדובר בעמדתו הלכאורית בלבד של בית המשפט אשר אינה מבוססת על שמיעת טיעוני הצדדים ועל הערכת ראיותיהם (ע"א 7386/08 אילת אין בע"מ נ' מיקי חכם

(לא פורסם, 26.10.2008); יגאל מרזל , דיני פסלות שופט

178-179 (2006)). בהקשר זה יצוין כי בפרוטוקול הדיונים אין זכר לאמירות בית המשפט בדיונים המקדמיים הקודמים שיחוסו לו על ידי המערערת, ואף לא הוברר מה עלה בגורלה של הבקשה לתיקון הפרוטוקול של הדיון המקדמי האחרון מיום 14.7.2009, כך שעילת הפסלות הנטענת אינה עולה מהפרוטוקול. למותר לציין, כי אם נאמרו הדברים כפי שנטען הרי שלא היו במקומם, ויתכן שתחושתו הסובייקטיבית של בא-כוח המערערת היא כי דעת השופט נעולה. אף על פי כן אין די בתחושה סובייקטיבית כדי להצדיק פסילת שופט. לגופה של החלטה צדק בית המשפט בקובעו כי אין בהחלטות הדיוניות שנתן, כשלעצמן, ואפילו כאשר מדובר במספר החלטות, כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים כלפי המערערת (ע"א 6611/08 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 9.12.2008); יגאל מרזל, בעמוד 174-175), ובכך שקבע כי הדרך להשיג על החלטות אלה היא בדרך ערעורית, כפי שאכן פעלה המערערת בנוגע לדחיית בקשתה להגשת חוות דעת מטעמה. משהגעתי למסקנה זו, איני נדרשת לשאלת השיהוי שבהעלאת בקשת הפסלות, על אף שראוי להזכיר כי על בעל דין לטעון לפסלות מיד עם היוודע לו עילת הפסלות, ובלא קשר לעמדת השופט כלפי טענות בעלי הדין לגוף הסכסוך ביניהם. משהחלטתי לדחות את הערעור, ממילא איני נדרשת לבקשה להפסקת המשך ההליך בבית המשפט קמא.

הערעור נדחה בלא צו להוצאות.