ע"א 5993/98 חיים דואק נ. ברוך גלבוע

בכתב על ידי בית המשפט, ביום 17.9.98. בהחלטה צויין, כי לכשראה בית המשפט את העד ביום הדיון, היפנה את תשומת לב הצדדים להיכרותו את העד. בית המשפט הוסיף, כי לו היה יודע מלכתחילה על עדותו של העד בתיק זה, ייתכן והיה מעביר התיק לשופט אחר. עוד הוסיף, כי הופתע לגלות כי בא כוח המערערים ידע על ההיכרות בין השופט לבין העד עוד מהכנת תצהירו של העד, ולמרות זאת בחר שלא ליידע את בית המשפט בעניין זה. בית המשפט הוסיף, כי לגוף העניין אין למי מן הצדדים - לא התובע [המשיב] ולא הנתבעים [המערערים] טענה של פסלות לגוף העניין וראיה לחשש ממשי למשוא פנים. בית המשפט הדגיש, כי עדותו של העד אינה בנקודה מהותית בתיק וכי ממילא ההליך מצוי בשלב מתקדם. ברור הוא, כי העברת התיק לשופט אחר בשלב זה, תביא לעינוי דין, בייחוד נוכח השיהוי הרב בהגשת טענת הפסלות. עוד צויין, כי אם היתה פסלות כאמור מלישב בדין, היה התובע [המשיב] זכאי בעיקרו להעלותה, ולא המערערים, ומשבחר המשיב לוותר על טענה מעין זו, מן הדין להמשיך בניהול המשפט. על כן נדחתה הבקשה.

5.על החלטה זו מונח בפני ערעורם של המערערים. נטען בפני, כי השתלשלות האירועים כולה - החל בהצעתו של בית המשפט לפסול עצמו, עבור בתגובתו להסכמת המערערים לפסילה וכלה בדברים שהוטחו כלפי באי כוחם של המערערים ודחיות הבקשות לתיקון הפרוטוקול, כל אלה, מצמיחים חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת בית המשפט מלישב בדין בעניינם. עוד נטען, כי עדותו של העד מרכזית לגוף התביעה וכי דווקא בהצעתו של בית המשפט לפסול עצמו, יש משום עדות וראיה לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים במקרה שלפני. יצויין עוד, כי לערעור צורפו תצהיריהם של באי כוח המערערים, בהם שוב נטען כי בית המשפט הניח שהציע את פסילתו.

6.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המערערים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אכן, מחלוקת עובדתית יש בתיק שבפני, אם אכן הציע בית המשפט לפסול עצמו (כגירסת המערערים) או שמא אך הודיע על היכרותו (כאמור בהחלטה נשוא ערעור זה ובתצהיר שהוגש כתגובה לערעור הפסלות על ידי באי כוחו של המשיב). כשלעצמי, אין אני מוצא במחלוקת זו את הבריח התיכון לערעור שבפני. כך, שכן השאלה שיש לבחון בגדריה של בקשת הפסילה - כמו גם בגדריו של הערעור בפני - הוא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. בעניין זה, לא מצאתי בטיעוני המערערים ראיה לכך שהיכרותו של בית המשפט עם העד במקרה שבפני, מקימה עילת פסלות. אף המערערים עצמם מדגישים עניין זה בבקשתם לתיקון הפרוטוקול ובהסתמכותם על הצעתו של בית המשפט לפסול עצמו, להבדיל מבקשה שלהם בעניין זה. על כן, מבלי להכריע בשאלת משקל העדות וחיוניותה בהליך, אין בפני טענה מבוססת על פסלותו של בית המשפט לגוף העניין. על כן, מתרכזת טענת הפסלות בשאלה, אם יש בהצעת בית המשפט לפסול עצמו, כדי להקים עילה לפסלותו. הצעה זו (ככל שהיתה - ומבלי להכריע בעניין זה), אינה מקימה כשלעצמה עילת פסלות. כך הדבר, שכן אפילו אם היה מחליט בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדין, לא היה בדעתו הסובייקטיבית בהכרח בכדי להקים עילה אובייקטיבית לפסלותו (ראה: ע"א 4160/96 שחר נ' מושונוב (טרם פורסם); ע"א 6204/96 גל-עזר נ' גולדבליט , פ"ד נ(2) 745). אם כך הדבר, ברי הוא, כי אין לראות בהצעתו של בית המשפט כשלעצמה, ללא עיגון לפסלות לגוף העניין, משום עילת פסלות. גם ביתר טענות המערערים לא מצאתי עילה לפסילה. כך, הן נוכח מהותן הדיוני בעיקרו, כך, הן נוכח ההנחה כי גם אם הדברים הם כהוויית טענתם של המערערים (ומבלי להכריע, כאמור, בעניין זה), הרי שלא השתכנעתי בקיומה של עילת פסלות במקרה שבפני ועל כן, דין הערעור להידחות.

הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח.