ע"א 5996/98 ח.מלך (1980) חברה לשירותים מוניציפליים נ. שושנה ופנחס קונס

ב בית המשפט העליון

בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 5996/98

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

המערער ת : ח. מלך (1980) חברה לשירותים מוניציפליים

נגד

המשיב ים : שושנה ופנחס קונס

ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט

לתביעות קטנות בחיפה מיום 16.9.98, בת.א.

4253/98 שניתנה על ידי כבוד השופט מנחם

רניאל

בשם המערערת: עו"ד אורית הייפרמן

פסק-דין

1.ערעור על החלטתו של בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) מיום 16.9.98, בה סירב בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדין בעניינה של המערערת.

2.המערערת היא חברה בע"מ העוסקת במתן שירותים מונציפליים, לרבות שירותי גביה. על פי החומר שבפני, נתבעה המערערת על ידי המשיבים בבית משפט השלום בחיפה בגין נזקים שנגרמו למשיבים במהלך ועקב גביית חוב לעיריית חיפה, שבוצעה על ידי המערערת. בין היתר נתבעה המערערת להחזיר סכום שגבתה מן המשיבים לשם סיום הטיפול בתיק החוב.

3.בדיון שהתקיים בתביעה ביום 13.9.98, עורר בית המשפט מיוזמתו את השאלה, אם גביית הסכום האמור כלל היתה כדין במובן זה, שהיה לה בסיס חוקי. במהלך דיון זה אמר כב' השופט למערערת (או לפחות כך נטען כי נאמר, בתצהיר המערערת שבפני), "על סמך מה אתם גובים את הוצאות הגביה לכיסכם? זוהי נטילת שוחד על ידי עובד ציבור". על יסוד דברים אלה, ביקשה המערערת את פסילתו של בית המשפט מלישב בדין בעניינה. לטענתה, פגעו דברים אלה בה ובעובדיה בצורה קשה ביותר. לשיטת המערערת, הוטל בה דופי ללא כל הצדקה. על כן סברה היא, כי בית המשפט לא יוכל עוד להיות אובייקטיבי בעניינה ויש בדברים שנאמרו משום חריצת דין בטרם משפט.

4.בית המשפט, בהחלטתו מיום 16.9.98, דחה את הבקשה. בפתח החלטתו סקר בית המשפט את התפתחות הדיון עד לשלב בו נאמרו הדברים ואת ההקשר בו נאמרו. בית המשפט הסביר בהחלטתו, מדוע התעוררה בליבו השאלה, אם הסכום שנתבע כלל נגבה כחוק על ידי המערערת. לאחר מכן הוסיף ופירט בית המשפט בהחלטתו:

"שאלתי את נציג המבקשת [המערערת] האם לדעתו הנתבעת ופקידיה הם במעמד של עובדי ציבור. נציג הנתבעת [המערערת] ענה בחיוב ותשובתו נרשמה. ביקשתי איפוא לדעת מה האסמכתא לכך שמותר למבקשת [מערערת] לגבות לעצמה כספים עבור פעולותיה, ואז שאל נציג המבקשת [המערערת] מדוע הוא צריך להצביע על אסמכתא כזו. עניתי לו שיש צורך בבירור השאלה הזו מאחר שמצב שבו עובד ציבור גובה כספים במזומן באופן פרטי עבור פעולות שהוא מבצע במסגרת התפקיד שבו הוא עובד ציבור הוא מצב הנראה כשוחד לעובד ציבור. לפיכך, אני מבקש לברר האם הגבייה הזו חוקית אם לאו".

בית המשפט הוסיף בשולי החלטתו, כי:

"שגיתי בביטוי שהשתמשתי בו על מנת להסביר לנציג המבקשת מדוע השאלה שלי דורשת תשובה. ניתן היה להשתמש בכל קשת הביטויים שמ'הדבר נראה לא תקין' ל'הדבר נראה כשוחד לעובד ציבור', ואני שגיתי בכך שהשתמשתי בביטוי הקיצוני ביותר להסברת הצורך בתשובה על שאלותי. אני לא מנהל משפט פלילי, ותוצאת פסק הדין אינה יכולה להיות חיוב בפלילים, אף שאם אגיע למסקנה, לאחר קבלת האסמכתא המובטחת, שהגבייה אינה חוקית, אאלץ להסביר מדוע אני קובע שהיא בלתי חוקית. אני מתנצל איפא בפני נציג המבקשת על כך שהסברתי את הסיבה לשאלותי בצורה שהביאה בחשבון השוואה הפוגעת בו.

בניגוד לאמור בבקשה, אני סבור כי לשאלתי הייתה הצדקה עניינית והעובדה שהמבקשת היא בעלת מוניטין אינה ראייה חלוטה לכך שהיא אינה יכולה לשגות ולגבות גבייה שהיא בלתי חוקית, אם אכן כך אחליט לאחר שאבדוק מחדש את כל החומר, לרבות את האסמכתא שהבטיח נציג המבקשת להמציא. הדבר היחיד שבו שגיתי היתה הבחירה בתיאור הקיצוני יותר של ההתנהגות לכאורה על מנת להסביר את הצורך במתן תשובות על חוקיות הגבייה. לא הטלתי דופי בלוז פעילותה של המבקשת, נציג המבקשת, אשתו, אביו ובני משפחתו. ביקשתי מנציג המבקשת להסביר את פעילותה של המבקשת מאחר שהעובדות מבקשות בירור כזה. כאשר יש הסבר חוקי לפעילות המבקשת איני רואה שום בזיון בהצבעה על האסמכתא החוקית לכך. כאשר אין הסבר חוקי לפעילות המבקשת אני מניח שהמבקשת השואפת לפעול כדין, תתקן את הטעון תיקון, אם על ידי הימנעות מפעילות כזו ואם על ידי הסדר חוקי שלה.

לא חרצתי דין כנגד המבקשת בטרם משפט אלא רק ביקשתי להסביר מדוע יש לבדוק את השאלה שעוררתי. לאחר הבדיקה אחרוץ דין, וזהו תפקידי, גם כאשר אחרוץ דין יהיה זה פסק דין המקבל את התביעה כולה או בחלקה או הדוחה את התביעה ולא יהיה זה פסק דין במשפט פלילי שבעקבותיו תיענש המבקשת. אני לא קבעתי את עמדתי כלל בשאלות העולות מתוך כתבי הטענות ולא אקבע את עמדתי בטרם אשוב ואקרא את כל החומר מחדש. אינני סבור שלתחושותיה הקשות של המבקשת היה מקום בנסיבות שפורטו לעיל ולכן איני רואה מקום לכך שאפסול את עצמי בתיק זה."

5.על החלטתי זו של בית המשפט מונח בפני ערעור של המערערת. בהודעת הערעור חוזרת המערערת על הטענות שטענה בפני בית המשפט בערכאה הראשונה. בייחוד הדגישה המערערת הן את העובדה שכל סוגיית בירור הבסיס החוקי לגבייה הועלתה מיוזמת בית המשפט ולא נטענה על ידי המשיבים; הן את חומרת דבריו של בית המשפט והכתם שהטיל - ללא הצדקה - במערערת; והן את חריצת הדין שבהם. המערערת טענה עוד בפני, כי דווקא התנצלותו של כב' השופט היא שמעידה, יותר מכל, על קיומה של עילת הפסלות במקרה שבפני.

6.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המערערת, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אין חולק, כי דבריו של בית המשפט גרמו למערערת וחבריה תחושה המקשה עליהם את המשך בירור התיק בפני כב' השופט רניאל. אולם בכך אין די, כשלעצמו, בכדי להקים עילה לפסילת שופט מלישב בדין. המבחן הוא אם יש בנסיבות המקרה חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 5/82 אבו חצירה נ'

מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 247). דעתי היא, כי חשש שכזה לא בוסס במקרה שבפני ולכן בדין לא פסל עצמו בית המשפט ועל כן, יש לדחות את הערעור שבפני. אכן, גם אני סבור כי טוב היה עושה בית המשפט לו נמנע היה מהצגת השאלה למערערת ובא כוחה, כפי שהוצגה. עיון בהחלטתו המנומקת של בית המשפט לעניין פסילתו, מבהירה, לדידי, כי דובר בהתבטאות מקרית שלא עמדה מאחוריה כל חריצת דעה לכאן או לכאן, ובוודאי שלא חשש ממשי למשוא פנים. גם בטענת המערערת לפיה הבירור בעניין הבסיס החוקי בא ביוזמת בית המשפט, ולא נטען על ידי הצדדים, לא מצאתי משום עילה לפסילת השופט במקרה שבפני, זאת בייחוד נוכח האמור בהחלטתו של בית המשפט בעניין זה, ולפיו טרם קבע כל טענה בעניין זה והצדדים עדיין מוזמנים לבוא ולטעון בסוגיה.

מטעמים אלה, דין הערעור להידחות.

הערעור נדחה.