ע"א 6032/94 רשת-חברת תקשורת והפקות (1992)בע"מ נ. רשות השידור

השופט ג' בך:

1.לפנינו פרק נוסף בהתדיינויות בשאלת סמכותה של רשות השידור לשדר תשדירי שירות והודעות חסות במסגרת שידורי הטלוויזיה בערוץ הראשון (הערוץ הממלכתי).

אם בעבר היו אלה נציגי עיתונים אשר עתרו (וליתר דיוק איגוד העיתונים היומיים בישראל), הרי שבמקרה דנן העותרת הינה "רשת" חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ (להלן: "העותרת") - אחת מבעלות הזכיון, לפי חוק הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, תש"ן1990- (להלן: חוק הרשות השנייה), אשר משדרת בערוץ השני (הערוץ המסחרי).

2.לפני שנדון בטענות העתירה הנוכחית נפרט בקצרה את השתלשלות העניינים שקדמה לה. שהרי לא על קרקע בתולה אנו עומדים, כי אם על קרקע מעובדת שנחרשה בחוות דעת של שני יועצים משפטיים לממשלה ובפסיקה קודמת בחריש עמוק.

המשיבה מס' 1, רשות השידור (להלן: המשיבה מס' 1, או רשות השידור), הוקמה ופועלת מכוח חוק רשות השידור, תשכ"ה1965- (להלן: חוק רשות השידור), לקיום שידורי רדיו וטלוויזיה כשירות ממלכתי לשם מילוי התפקידים המפורטים בסעיף 3 לחוק רשות השידור. תפקידים אלה כוללים בין היתר: שידור תוכניות חינוך, בידור ואינפורמציה בשטחי המדיניות, החברה, הכלכלה והמשק, התרבות, המדע והאמנות, במגמה לשקף את חיי המדינה, ואת חיי היהודים בתפוצות, לטפח אזרחות טובה, לחזק את הקשר עם המורשת היהודית וערכיה, להרחיב השכלה ולהפיץ דעת.

אין חולק, כי חוק רשות השידור, בנוסחו המקורי, לא כלל כל הוראה מפורשת בדבר שידורי פרסומת בטלוויזיה או ברדיו.

קודם לקבלת החוק, שודרו שידורי הרדיו באמצעות שירות השידור שפעל בתחומו של משרד ראש הממשלה, ובמסגרת שידורים אלה שודרה גם פרסומת מסחרית. שידורי הפרסומת נמשכו גם לאחר הקמת רשות השידור על פי החוק.

משהחלה רשות השידור לשדר שידורי טלוויזיה עלתה השאלה האם ניתן לשדר פרסומת מסחרית גם בטלוויזיה. היועץ המשפטי לממשלה דאז מר מאיר שמגר נדרש לנושא בשנת 1971, וחיווה דעתו כי אין הרשות מוסמכת לשדר שידורי פרסומת מסחרית בטלוויזיה. באשר לרדיו קבע, כי ההסכם שנערך בין קול ישראל לבין החברה שארגנה את שידורי הפרסומת עומד בתוקפו, הן לחובתה והן לזכותה של רשות השידור כאמור בסעיף 26 לחוק הנ"ל.

חוות דעתו של היועץ המשפטי מצוטטת במלואה בפסק-דינו של בית משפט זה בבג"ץ 757/84 איגוד העיתונים היומיים בישראל נגד שר החינוך והתרבות ואח', פ"ד מא(4) 337 (להלן: בג"ץ איגוד העיתונים הראשון). ראו שם, בעמ' 344-342.

חוות הדעת התייחסה כאמור לפרסומת מסחרית בלבד, מבלי להתייחס לשאלה האם עולים תשדירי שירות, שמגמתם להביא לידיעת הקהל מסר כללי בעל חשיבות ציבורית, כדי פרסומת שכזו. על כן לא מצאה רשות השידור לנכון להימנע משידורן של "תוכניות שירות" - לימים "תשדירי השירות", בהתאם להחלטה שהתקבלה על-ידי הועד המנהל של הרשות עוד בשנת 1969.

בראשית שנות ה80- שבה ועלתה הסוגיה על המדוכה כאשר החליטה מליאת רשות השידור לממן משדרי טלוויזיה מסויימים באמצעות גורמים חיצוניים, בתמורה לאיזכור שם המממן בראשית המשדר ובסיומו, על דרך של "הודעת חסות". החלטה זו מצאה ביטוייה ב"תקנון" מפורט שאושר ביום 6.9.81 על ידי המליאה. התקנון הועבר ליועץ המשפטי דאז פרופ' יצחק זמיר לשם בחינת חוקיותו.

היועץ המשפטי סבר, כי אין מניעה משפטית לקבלת מימון מגורמים חיצוניים כאמור. עם זאת הוסיף, כי חשוב להקפיד שהמימון הנ"ל לא יגרום לרשות השידור לסטות ממילוי תפקידיה כפי שנקבעו בחוק.

שאלה נוספת אליה התייחס היועץ המשפטי בחוות דעתו היתה האם עצם ציון שמו של המממן בתחילתו של משדר ו/או בסופו עלול להיחשב כפרסומת מסחרית אסורה. זאת לאור חוות דעתו האמורה של מר שמגר, לפיה אין רשות השידור רשאית לשדר שידורי פרסומת מסחרית בטלוויזיה, באשר הם אינם נכללים בגדרם של תפקידי הרשות כפי שנקבעו בחוק. זאת גם לאור החלטת הממשלה מיום 31.1.71 שלא להנהיג שידורי פרסומת בטלוויזיה.

פרופ' זמיר עמד על ההבחנה שבין פרסומת לבין שידורי פרסומת, בסוברו שרק האחרונים אסורים המה. כך למשל אין איסור לכלול בשידור טלוויזיוני של תחרות כדורסל פרסומת מסחרית על גבי חולצות השחקנים או על גבי גדרות המגרש. פרסומת כזאת נהוגה בטלוויזיה מזה זמן רב ואין טענה שחוק רשות השידור כפי שפורש בזמנו על ידי היועץ המשפטי מר שמגר אוסר על כך. כל שעולה מהחוק ומחוות הדעת האמורה הוא שאל לה לטלוויזיה לשדר שידורי פרסומת, דהיינו שידורים שהוכנו מראש כשידורי פרסומת בדומה לאלה המשודרים ברדיו. היועץ המשפטי הטעים, כי איזכור שמו של מממן כשלעצמו אינו בגדר שידור, כי אם הינו נספח לשידור (כמו איזכור שמו של המפיק), וככזה הינו מותר. מכאן הגיע היועץ המשפטי למסקנה, כי אין מניעה משפטית להנהגת משדרי חסות בטלוויזיה בהם יאוזכר שמו של המממן בתחילתו או בסופו של המשדר, אך המליץ לקבוע כללים שיהיה בהם כדי לקיים את האבחנה בין איזכור מותר של שם המממן לבין שידור פרסומת מוסווה למוצריו או לשירותיו של המממן.

אף חוות הדעת הנ"ל מצוטטת במלואה בבג"ץ איגוד העיתונים הראשון (שם, בעמ' 352-348).

בהתאם לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה החלה רשות השידור לקבל מימון למקצת ממשדרי הטלוויזיה מגורמים חיצוניים ולציין עובדה זו על-ידי הקרנת שיקופית ובה שם המממן, ולעיתים גם אפיונו המסחרי ושמות מוצריו.

לא רחק היום והמחלוקת סביב סמכותה של רשות השידור לשדר תשדירי שירות והודעות חסות מצאה דרכה להיכלו של בית משפט זה. היה זה בשנת 1984, עת עתר איגוד העיתונים היומיים בישראל לבית המשפט, בטענה כי תשדירי השירות והודעות החסות עולים כדי פרסומת מסחרית, דבר החורג מסמכויותיה של רשות השידור כפי שאלו מעוגנות בחוק. עוד נטען, כי תשדירי השירות והודעות החסות גורמים לפגיעה כלכלית בעיתונות הכתובה בהביאם להפניית תקציבי הפרסום מהעיתונות הכתובה לטלוויזיה. (ראו בבג"ץ איגוד העיתונים הראשון, שכבר הוזכר לעיל).

שלושת שופטי המותב היו מאוחדים בדעתם, לפיה אין לה לרשות השידור סמכות לשדר פרסומות ולעסוק בפרסומת. (יוער, כי השופט אלון נכון היה לצאת מההנחה ששידורי פרסומת מסחרית אסורים הם על רשות השידור, הגם שהבהיר כי לדידו קביעה זו אינה נקיה מספקות). עם זאת דעותיהם נחלקו ככל שהדבר נוגע לאיפיונם של תשדירי השירות והודעות החסות ככאלה.

בעוד ששופט המיעוט, השופט בן דרור, סבר, כי "תשדירי השירות ומשדרי החסות בגדר פרסומת הם לכל עניין ודבר", ומכאן שאל לה לרשות השידור לשדרם, הרי ששופטי הרוב, השופטים אלון וד' לוין, קבעו, שאין לראות בהם משום פרסומת מסחרית, ובכל אופן אין לראות בהם משום פרסומת אסורה.

השופט אלון עמד על ההבחנה שבין תשדירי השירות לבין שידורי החסות. הראשונים, עונים לדעתו על הוראות חוק רשות השידור פשוטם כמשמעם, ואין בהם ולו אבק של פרסומת מסחרית. וכך כתב:

"כאמור סעיף 3 לחוק רשות השידור קובע, כי שידורי הרשות באים למלא בין היתר, תפקידי חינוך וסיפוק אינפורמציה במגמה לשקף את חיי המדינה, בתחום המשק והכלכלה, האמנות והתרבות, ולטפח אזרחות טובה. תשדירי השירות שבטלוויזיה באים להעמיק את מודעותו של הציבור בנושאים לאומיים וציבוריים שונים, כגון מניעת עישון, בטיחות בדרכים, עידוד קניית תוצרת הארץ בתחום החקלאות והתעשיה וכיוצא באלה. בכך ממלאים תשדירים אלה אחר הוראות סעיף 3 האמור, ללא כחל וללא שרק".

(שם, בעמ' 388).

יחד עם זאת הדגיש, כי נדרשת הקפדה על תוכנם של תשדירי השירות, כמו גם על שמירת הסממנים החיצוניים האובייקטיבים של התשדירים, לבל יקדמו יצרן מסויים או מוצר מסויים, ולבל יחרגו מקשת הנושאים והמטרות העולים בקנה אחד עם תפקידיה של רשות השידור.

ביחס להודעות החסות נקבע, כי יש בהם מימד של פרסומת, אלא שפרסומת זו אינה אסורה, להבדיל משידורי פרסומת שהוכנו מראש ככאלה. השופט אלון אימץ את ההבחנה, אותה ביסס פרופ' זמיר, ועליה עמדנו קודם לכן, בין פרסומת לבין שידורי פרסומת, והבהיר, כי הודעת החסות היא נספחת לשידור תוכנית הטלוויזיה ואינה עומדת על רגליה שלה. על כן אין לייחס למחוקק כוונה לראות בה "שידור" שיש טעם וצורך לאוסרו או להתירו.

אף באשר להודעות חסות צויינה החשיבות המיוחדת שבהקפדה על תוכנה של ההודעה. אכן יש להקפיד ש"התודה" שבהודעה מופנית כלפי המממן ואין בה משום שבח למוצריו, שאם לא כן תימצא ההודעה גולשת לתחומה של הפרסומת המסחרית הבלתי ראוייה.

בהקשר זה נקבע באותו פסק דין גם לאמור:

"...מותר לה להודעה שתכלול, דרך משל, את שם החברה המממנת, את זיהוייה של החברה כיצרנית של סוג

עסקי מסויים - כגון יצרנית שוקולד או סוכנות ביטוח - אך אסור לה לדבר בשבחו ובטיבו של שוקולד פלוני המיוצר במפעל של המממן או לשכנע את הצופים שביטוח פלוני עדיף וטוב הוא מביטוח אלמוני".

(שם, בעמ' 391, ההדגשות במקור).

בית המשפט הוסיף, כי קיים גבול דק בין תשדירי חסות מותרים לבין פרסומת מסחרית אסורה. גבול זה מחייב קביעתם של גדרות וסייגים ברורים, ובמידת האפשר על ידי המחוקק, למען יימנע שידורה של פרסומת מסחרית אסורה במסווה של הודעת חסות מותרת.

בעקבות החלטת בית המשפט בבג"ץ העיתונים היומיים הראשון, ועל פי סמכותו בחוק רשות השידור, התקין הועד המנהל של רשות השידור (המשיב מס' 2) את כללי רשות השידור מימון חוץ למשדרי טלוויזיה, תשמ"ו1985-, ק"ת 252 (להלן: כללי מימון החוץ). בכללים אלה ניתן ביטוי מעשי למגבלות שקבע בית המשפט לשידורן של הודעות החסות, ונקבעו, בין היתר, אמות מידה לקבלת מימון מגורמים מסחריים לשם הפקת משדרים בטלוויזיה. כמו כן הוגדרו בכללים פרמטרים שונים ומגבלות שונות כאמור בנוגע להודעות החסות, וביניהם כאלה המתייחסים לתוכנן, לצורתן ולאופן שידורן של הודעות החסות.

לגבי תשדירי השירות נקבעו כללים הידועים כ"נוהל תשדירי שירות בטלוויזיה" (להלן: נוהל תשדירי שירות). כללים אלה מבהירים עיקרו של תשדיר שירות מהו ("הדרכה לציבור על-ידי מתן מידע לציבור על התועלת שבשירות ועל הדרך להשגתו, והכוונת הציבור, על-ידי הסברה וייעוץ בנושאים שבטובת הציבור"), ומפרטים מה אל לו למישדר השירות לכלול (פירסומת, פולמוס, פגיעה בטעם הטוב, דברי תועבה, לעז דיבה או השמצה, הגזמה ועוד).

בשנת 1990 הגיש איגוד העיתונים היומיים עתירה נוספת לבית משפט זה (בג"ץ 3424/90 איגוד העיתונים היומיים נגד שר החינוך והתרבות ואח', פ"ד מה(2) 24 (להלן: בג"ץ איגוד העיתונים היומיים השני)). בעתירה זו נטען, כי רשות השידור סוטה באורח מהותי מההנחיות ומהכללים המחייבים אותה, הן אלה שהיא קבעה לעצמה (היינו נוהל תשדירי שירות וכללי מימון חוץ), והן אלה שהותוו עבורה בבג"ץ איגוד העיתונים הראשון. עוד נטען, כי סטיותיה של הרשות, אם על דרך הזכרת שמו של מוצר ספציפי, אם על דרך הכללת דברי שבח למוצר ולאיכותו, ואם בדרך אחרת, נעשות "במכוון וביודעין", אגב ניצול העובדה שתגובה על תשדיר המשודר על אף היותו פסול, מטבע ברייתה היא תהליך איטי ויכולה רק לעיתים רחוקות למונעו. (ראו שם, בעמ' 33). בית המשפט הוציא באותו עניין צו החלטי שאסר על רשות השידור לשדר תשדירי שירות ושקופיות חסות שיש בהם משום פרסומת מסחרית אסורה.

בפסק-הדין נאמר על-ידי בית המשפט, מפי השופט מלץ, כהאי לישנא:

"...על סמך החומר שלפנינו אינני יכול לקבוע בבטחה כפי שמבקש ד"ר חשין כי הרשות מתעלמת במתכוון ובזדון מהאיסורים החלים עליה, אפילו יש לכאורה סימוכין לכך. לעומת זאת, אם התעלמות במכוון אין כאן, הקפדה יתרה על הכללים בודאי אין כאן. אינני מוכן בשום פנים לקבל את עמדת הרשות כי יש להתייחס בסלחנות לחריגות שלה כי הן אינן רבות. רשות ציבורית איננה יכולה לנקוט עמדה כזו או להשמיע טענות כאלה. שמירה על כללים ואיסורים חייבת להיות מלאה. לא "כמעט" ולא "בערך". התרת הרצועה במעט בתחילה סופה שהיא מביאה להתרתה בכלל ולמצב של לית דין ולית דיין.

יכולה היתה אולי הרשות לנקוט עמדה כנ"ל בעידן שלפני מתן פסק-הדין בבג"ץ 757/84. אז ניתן היה אולי לטעון, שהכללים והאיסורים אינם בהירים וברורים די צורכם, ויש בהם 'שטח דמדומים', שבחסותו יש לנהוג גמישות וקולא בתשדיר כזה או אחר. אך משנקבעו הכללים והאיסורים בפסק-הדין הנ"ל, עמדה זו של הרשות איננה ישימה ואיננה יכולה להיות מקובלת עוד".

(שם, בעמ' 35-34).

למען הסר כל ספק, וכדי למנוע מצב של אי בהירות שעלול להוביל להפרה חוזרת ונשנית של הכללים מצידה של רשות השידור ולעתירה נוספת מצידם של גופים הנפגעים הימנה, חזר בית המשפט ופירט בבג"ץ איגוד העיתונים היומיים השני את ההלכה המחייבת בדבר תשדירי שירות והודעות חסות, כפי שזו עוצבה בפסיקה קודמת (בג"ץ איגוד העיתונים הראשון כאמור), ובכללי מימון החוץ שהותקנו בסמוך לאחריה.

3.עיקריה של ההלכה נפרוש אף אנו להלן.

א.לעניין תשדירי השירות:

1.תמציתם במתן שירות לציבור על דרך הגדלת מודעותו בנושאים לאומיים וציבוריים.

2.אסור בשידורים אלה לקדם יצרן מסויים או מוצר מסויים - היינו אין להזכיר שמו של יצרן ספציפי או מוצר ספציפי בתשדיר שירות.

ב.לעניין שקופיות החסות:

1.מעצם טיבו של תשדיר זה מותרת הזכרת שמו של המממן.

2.כמו כן מותרת הזכרת סוג המוצר המיוצר על-ידי המממן או סוג העסק שהוא עוסק בו. היתר זה אינו כולל איזכור שם של מוצר ספציפי, שהינו אסור. היתר זה אף איננו כולל ציון הסימן המסחרי של המממן או מוצריו, שהינו אסור.

3.אסור פרסום מידע נוסף על אודות היצרן כגון כתובת, מספר טלפון, שעות פתיחה של עסקו וכיוצא באלה.

4.אסור פרסום סגולות ומעלות של המוצרים שמייצר המממן. ממילא אסורים כל דברי שבח והלל על אלה.

5.אסור שידור כל דברי השוואה בין מוצרי המממן לבין מוצרים מתחרים.

6.אסור פרסום תמריצים כל שהם לשימוש במוצרי המממן.

להנחיות מהותיות ותוכניות אלו מצטרפים כללים טכניים שונים בדבר גודלן של האותיות בהודעה, רקעה של השיקופית, משך הזמן שהיא תוקרן וכיוצא באלה הנחיות כקבוע בתקנות. (להרחבה ראו בעמ' 30-28 לפסק-הדין).

4.דומה היה, או לכל הפחות ניתן היה לקוות, כי לאחר שהבהיר בית המשפט וחזר והבהיר מהם הגבולות הראויים לפעילותה של רשות השידור מחד גיסא, ואיזו פעילות תיחשב ללגיטימית מצידה מאידך גיסא, יגיע הסכסוך לקיצו הטוב, וייסתם עליו הגולל.

אלא שמשתנים חדשים נתווספו למשוואה, משתנים הקשורים במהפכה העוברת על עולם התקשורת המקומי. הערוץ הראשון אינו ערוץ בודד עוד. השוק נפתח לתחרות. בצידו של הערוץ הממלכתי מתנהלים ערוצי תקשורת נוספים, וביניהם רשת הטלוויזיה בכבלים, המקיימת שידורים מקומיים והמאפשרת לצפות בערוצי לוויין מחוץ לארץ. ביניהם גם הערוץ השני, אשר מורכב משלוש חברות בעלות זכיון מסחרי, מטלוויזיה לימודית ומחברת חדשות, ואשר ממומן בעיקרו מפרסומת מסחרית שמשודרת בו.

שינויים אלה לווו בשינויים חקיקתיים עליהם נעמוד בהמשך. השינויים לא פסחו על כללי מימון החוץ אשר תוקנו בתשנ"ה ככל שהדבר נוגע לנוסחה של הודעת החסות. שינויים אלה הם אשר הובילו להגשתה של העתירה נשוא דיוננו.

בעתירה הנוכחית מנסים הן העותרת והן המשיבים מס' 3-1 (להלן: המשיבים) להסתייע בשינויים האמורים כדי לבסס טיעוניהם בפנינו.

יצויין כי המשיבה מס' 4, הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, צורפה על ידי העותרת כמשיבה פורמלית בעתירה זו. ממכתב של אותה משיבה אל היועץ המשפטי לממשלה, שהובא בפנינו, עולה, כי המשיבה הנ"ל תומכת למעשה בעמדת העותרת, הגם שבחרה היא להשאיר את ההכרעה בסוגיות הנדונות לשיקול דעתו של בית המשפט.

5.טענתה הראשונה והעיקרית של העותרת היא, כי רשות השידור אינה מוסמכת עוד לשדר תשדירי שירות והודעות חסות במסגרת שידורי הערוץ הראשון. זאת לנוכח שני הסדרים חקיקתיים עיקריים. האחד נוגע להוראות חוק הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה, תש"ן1990- (להלן: חוק הרשות השנייה), ולתקנות ולכללים שהוצאו מכוחו. מהסדר זה מבקשת העותרת ללמוד, כי המחוקק ייחד את הזכות לשדר תשדירי פרסומת, לרבות הודעות חסות ותשדירי שירות בטלוויזיה, לבעלי זכיון לפי חוק הרשות השנייה. זאת לשם הגשמת העקרון שכל ערוץ ניזון ממקור מימון משלו - דהיינו, הערוץ הראשון מאגרה, הערוץ השני מפרסומת, ואילו זכייני הכבלים מדמי מנוי.

הוראות החוק הרלוונטיות בחוק הרשות השנייה, שעליהן מבססת העותרת את טענתה, כלולות בסעיפים הבאים של אותו חוק:

סעיף 81(א) קובע לאמור:

"בעל זכיון רשאי לכלול במסגרת שידוריו, תשדירי פרסומת תמורת תשלום בשיעור שהוא יקבע".

בסעיף 83(א) לאותו חוק נאמר:

"בעל זכיון לא יכלול במישדריו דבר שהוא בגדר פרסומת, גלוייה או מוסווית ושאינו תשדיר פרסומת ואשר קיבל עבור שידורו תמורה כספית".

וסעיף 135 לחוק, אשר עוסק בקיום שידורים ב"תקופת הביניים", (היינו בתקופה החל מיום תחילתו של חוק זה ועד למועדים שנקבעו בסעיף 134 לחוק), קובע לאמור:

".

.

.

(ג) לא ישודרו תשדירי פרסומת בתקופת הביניים אך ניתן לשדר תשדירי שירות ושידורי חסות...

.

.

.

(ו) לעניין סעיף זה -

'תשדיר שירות' - תשדיר שעיקרו ומגמתו מתן שירות לציבור, בין בדרך של מתן מידע והדרכה לגבי שירותים ציבוריים או לשם קידומם של ענפים במשק, לרבות תוך ציון סוגי מוצרים, ובין בדרך של הכוונה או מתן ייעוץ בנושאים שבטובת הציבור, והכל ללא ציון שמו של יצרן מסויים; 'שידור חסות' - ציון השתתפותו של גורם חוץ במימון מישדר (להלן - המממן), בדרך של הקרנת שיקופית או קריאת האמור בה, ויכול שבשיקופית יצויינו שמות מוצריו של המממן, תיאור מאפייניהם העיקריים וסימנו המסחרי של המממן, או מוצריו, אך למעט תיאור איכותי השוואתי של המוצרים".

מהסעיפים האמורים מציעה העותרת להסיק, כי המונח תשדירי פרסומת כולל בחובו את תשדירי השירות ושידורי החסות, ומאחר שהסמכות לשידור תשדירי פרסומת בטלויזיה ייחודית היא, לטענתה, לרשות השנייה, הרי שבכך נשללה סמכותה של רשות השידור לשדר שידורים כאלה.

ההסדר החקיקתי השני עליו נבנית העותרת נוגע לחוק רשות השידור (תיקון מס' 8), תשנ"ג1993- (להלן: תיקון מס' 8). בתיקון זה הוסף פרק רביעי 1 לחוק רשות השידור שעניינו תשדירי פרסומת והודעות. באותו פרק הוסמכה רשות השידור במפורש לשדר תשדירי פרסומת ברדיו. ראו לעניין זה סעיף 25א (א)(1) אשר קובע:

"הרשות רשאית לשדר ברדיו תשדירי פרסומת והודעות תמורת תשלום (להלן תשדירי פרסומת והודעות), וכן להזמינם, להכינם או להפיקם בעצמה או באמצעות אדם אחר, אחד או יותר, שייקבע בדרך של מכרז".

העותרת מבקשת ללמוד מכלל ההן באשר לסמכות של רשות השידור לשדר "תשדירי פרסומת ברדיו" את הלאו לעניין שידורם של האחרונים בטלוויזיה במסגרת שידורי הערוץ הראשון. שתיקתו של המחוקק ככל שהדבר נוגע לשידורי פרסומת בטלוויזיה חייבת, לשיטתה של העותרת, להתפרש כצמצום סמכותה של רשות השידור לשידור תשדירי פרסומת ברדיו בלבד.

הנדבך החשוב בטיעונה של העותרת, אשר על פיו יקום או יפול דבר, הוא זה המנסה ליצור קשר חד ערכי בין תשדירי השירות והודעות החסות לבין פרסומת מסחרית. ודוק: טענותיה של העותרת יכולות להתקבל, אם בכלל, רק מקום שתתקבל טענתה של העותרת בדבר הזהות שבין השניים, קרי: תשדירי שירות/ הודעות חסות = שידורי פרסומת.

שהרי ממה נפשך, אף אם נצא מתוך ההנחה שאכן חוק הרשות השנייה נועד לייחד את הסמכות לשידור תשדירי פרסומת לזכייני הערוץ השני ולהם בלבד, ואף אם נקבל את טענת העותרת, לפיה התיקון השמיני לחוק רשות השידור יש בו כדי ליצור הסדר שלילי ביחס לסמכותה של רשות השידור לשדר תשדירי פרסומת בטלוויזיה, עדיין לא יהיה בכך כדי ללמדנו דבר וחצי דבר על פעילותה הלגיטימית או הבלתי לגיטימית של רשות השידור בשדות אחרים שאינם פרסומת.

דהיינו, ככל שנקבל את הקביעה לפיה אין בסמכותה של רשות השידור לשדר שידורי פרסומת בטלוויזיה במסגרת שידורי הערוץ הראשון, הרי שאין בכך כל חידוש (- עמד על כך מר שמגר בחוות הדעת אותה נתן עת כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, כפי שפורט קודם לכן), ואף אין בכך כל רבותא לעניין סמכותה של רשות השידור לשדר תשדירי שירות ולהסתייע במימון חוץ שמוצא ביטויו בהודעות חסות המודות למממן. ודוק: באותה מידה שקיבלנו את הקביעה הנ"ל, כך גם מקובלת עלינו קביעתו של פרופ' זמיר בחוות דעתו כיועץ משפטי לממשלה, שאף עליה עמדנו קודם לכן, ואשר אומצה בפסיקתו של בית משפט זה (בג"ץ איגוד העיתונים היומיים הראשון והשני), לפיה תשדירי השירות והודעות החסות אינם עולים כדי פרסומת מסחרית אסורה. לפיכך הסמכות לשדר תשדירי שירות והודעות חסות אינה קשורה ואינה מושפעת משינויים חקיקתיים כלשהם המסדירים פרסומת, אם בערוץ השני, אם ברדיו אשר כפוף לרשות השידור, ואם במקום אחר.

בהקשר זה יוער, כי צודקים המשיבים בגורסם, שככלל, מקום שמבקש המחוקק לשנות מצב משפטי קיים, הוא עושה זאת במפורש, ולא בעקיפין. אכן, לו ביקש המחוקק לשלול מרשות השידור את סמכותה לשדר תשדירי שירות והודעות חסות, סמכות שהוכרה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה פרופ' זמיר, ועוגנה בפסיקתו של בית משפט זה לא אחת, סביר להניח שהיה קובע כך "ברחל בתך הקטנה", ובוודאי שלא היה נוקט בשלילה מרומזת ואגבית של הסמכות האמורה. יובהר, כי בענייננו אין אף שלילה אגבית של הסמכות הנ"ל. לדעתי אין לראות בהסמכת הרשות השנייה לשדר פרסומות משום שלילת סמכותה של רשות השידור לשדר תשדירי שירות והודעות חסות.

לא למותר לציין, כי הפרשנות אותה מציעים המשיבים להוראות חוק הרשות השנייה, ובמיוחד לסעיף 135(ג) אשר קובע כאמור כי "לא ישודרו תשדירי פרסומת בתקופת הביניים אך ניתן לשדר תשדירי שירות ושידורי חסות" ראוייה היא ומתקבלת על הדעת לפחות באותה מידה שפרשנותה של העותרת לסעיף האמור נראית סבירה. המשיבים גורסים, כי סעיף 135(ג) אינו מבסס הכללה כי אם הבחנה בין תשדירי הפרסומת ובין תשדירי השירות והחסות. ההבחנה הנ"ל משקפת לדעתם את המצב המשפטי שנהג קודם לחקיקת חוק הרשות השנייה (עליו עמדנו בהרחבה קודם לכן), ואשר לא השתנה בעקבותיה ככל שהדבר נוגע לתשדירי שירות ולהודעות חסות, על פי מצב משפטי זה מוסמכת רשות השידור לשדר תשדירי שירות והודעות חסות, אך אין היא מוסמכת לשדר שידורי פרסומת בטלוויזיה.

ראציונל דומה עולה אף מההסדר החקיקתי השני עליו ניסתה העותרת להסתמך. כוונתנו להסדר המעגן בחוק את סמכותה של רשות השידור לשדר פרסומות ברדיו. העותרת טענה כי יש לראות בכך הסדר שלילי כאמור.

אלא שאם נבחן את תכליתו של תיקון מס' 8 הנ"ל נגלה, כי תכליתו היתה לאפשר המשך המצב הקיים ולהתיר פרסומת ברדיו שלא על פי הוראת מעבר. זאת, בין היתר, על רקע חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מר שמגר, אשר קבע, כי ללא אסמכתא בדין אין רשות השידור רשאית לשדר פרסומת מסחרית, לא ברדיו ולא בטלוויזיה. עם זאת ביחס לרדיו אושרה הפרסומת מכוח הסכם זכיון בין הממשלה לבין חברת שירותי פרסומת בשידור בע"מ, שתוקפו אושרר בסעיף 26 לחוק רשות השידור (הוראת המעבר האמורה).

בתיקון גופו אין למצוא כל התייחסות מפורשת או משתמעת לפרסומת בטלוויזיה, או להקרנת תשדירי שירות או הודעות חסות בטלוויזיה. לגבי נושא הפרסומת יצא המחוקק מההנחה כי תשדירי הפרסומת המסחרית אסורים הם, הן ברדיו והן בטלוויזיה. בהתבסס על ההנחה האמורה ביקש המחוקק להתיר פרסומת מסחרית ברדיו, מבלי לעשות כל שינוי במצב המשפטי הנוגע לטלוויזיה. מצב משפטי זה איפשר ועודנו מאפשר לרשות השידור לשדר תשדירי שירות והודעות חסות בטלוויזיה. כדי לסכם עמדתנו בנקודה זו: תיקון מס' 8 לא שינה במאום את המצב המשפטי הנוהג ביחס לטלוויזיה. האסור (שידורי פרסומת מסחרית) נותר אסור, והמותר (תשדירי שירות והודעות חסות, בסייגים שנקבעו בכללים ובפסיקה) המשיך להיות מותר.

הנה כי כן, שני דברי החקיקה בהם תומכת העותרת את יתדותיה אין בהם דבר המערער את הקביעה המשפטית, אשר באה לידי ביטוי בחוות הדעת של היועצים המשפטיים לממשלה ובשני פסקי-הדין של בית משפט זה, לפיה מותר לה לרשות השידור לשדר תשדירי שירות והודעות חסות בטלוויזיה. טענה זו אם כן נדחית.

6.טענתה החלופית של העותרת נסבה על תיקון כללי מימון החוץ משנת תשנ"ה, וליתר דיוק על תיקונו של סעיף 11 לכללים הללו, שכותרתו "נוסח ההודעה". (ראו כללי רשות השידור (מימון חוץ למשדרי טלוויזיה) (תיקון), תשנ"ה1994-, ק"ת 299).

להלן תובא לשונו של הסעיף:

"11. (א) שם המממן, לרבות פרטי התאגדותו, אפיונו המסחרי לרבות ציון סימנו המסחרי, שרטוט האותיות המקובל עליו (LOG0) , שמו ומהותו של מוצר שהוא מייצר, יוקרנו או ייקראו בידי קריין או שניהם כאחד, בתחילת מישדר, במהלכו או בסיומו, בנוסח 'המישדר שודר/הופק/נרכש בעזרת/בסיוע/במימון/בחסות...)', ובלבד שההקרנה או ההקראה לא תפגע ברצף השידורים ותהיה אגבית לשידור המישדר עצמו.

(ב) הועדה או מי שהסמיכה לכך, רשאים לאשר את נוסח שקופית ההודעה ואת צורתה, ובלבד שלא יאושרו נוסח או צורה שיש בהם -

(1)תיאור איכותי-השוואתי של מוצר;

(2)תיאור תמריצים לרכישת מוצר;

(3)תיאור תכונותיו של מוצר תוך שימוש בשמות תואר, סגולות ומעלות של המוצר, יעילותו, מחירו ודרכי שיווקו;

(4)שימוש בסיסמאות היצרן הבאות לעורר רכישת המוצר;

(5)שימוש בשם של דמות טלוויזיונית מתכניות שמשדרת רשות השידור כל עוד הן משודרות"

לטענת העותרת התיקון לכללי מימון החוץ חורג באופן משמעותי מהמסגרת שהותוותה בכללים שהיו בתוקף קודם לכן, ושתאמו את פסיקתו של בית משפט זה. כך למשל, הותרו בניגוד להנחיות המפורשות אותן קבע בית המשפט, ציון סימנו המסחרי של המממן, פירוט שמו של מוצר מסויים ותיאור מהותו של המוצר. כך גם בוטלו מגבלות טכניות שונות שהוטלו בכללים קודם לתיקונם, ושנגעו, בין השאר, לגודלן של האותיות בהודעת החסות, לריקעה של שיקופית החסות וכדומה. (ראו לעניין זה סעיף 11(ד)-(ה) לכללי מימון חוץ, ק"ת תשמ"ו 254,252). זאת ועוד, הורחב התחום האפשרי לעיתוי שידורה של ההודעה - לא עוד רק בתחילת מישדר או בסיומו, כי אם גם במהלכו.

החריגה המתוארת מן הגבולות הברורים שהציב בית המשפט, ואשר באו לידי ביטוי בכללי מימון החוץ, יש בה, לטענת העותרת, כדי להפוך את הודעת החסות לפרסומת מסחרית אסורה. אשר על כן מבקשת העותרת מבית המשפט, כי יורה על ביטולו של התיקון לכללים.

המשיבים מצידם מודים, כי פעלו להכניס שינויים בכללי מימון החוץ. הם מוכנים אף להסכים, כי השינויים הנ"ל הגמישו והרחיבו במעט את חופש הפעולה של רשות השידור בשדה הודעות החסות, על דרך הנהגתם של היתרים מסויימים וביטולן של מגבלות שונות. אלא שלשיטתם הרחבה זו לא רק שהינה לגיטימית, היא אף מוצדקת ומחוייבת המציאות.

לגיטימית כיצד? לאור התבטאותו של השופט מלץ בבג"ץ איגוד העיתונים היומיים השני, לפיה רשימת האיסורים וההיתרים בנוגע לתשדירי השירות והודעות החסות איננה בבחינת "זה ראה וקדש", כי אם ייתכנו בה שינויים לכאן או לכאן. וכך נכתב בפסק:

"זוהי אם כן רשימת האיסורים וההיתרים, כפי שהיא עולה ומשתמעת מכל החומר שהובא לפנינו, ובעיקר מפסק-הדין בבג"ץ 757/81. מובן שזו איננה רשימה סופית וסגורה. במשך הזמן עלולות להתעורר שאלות נוספות, שאולי תחייבנה הרחבת היתר מסויים מזה או הטלת איסור נוסף מזה".

(שם, בעמ' 30).

מוצדקת ומחוייבת המציאות על שום מה? על שום השפעותיה של המהפכה התקשורתית על מפת התקשורת בישראל בכלל, ועל רשות השידור בפרט, ובין היתר, פתיחת השוק לתחרות, עליית מחיריהם של שידורים מחו"ל, ויצירת נגישות לפרסום בטלוויזיה בערוץ השני, שהקטינה, אם לא חיסלה את הביקוש להודעות חסות בערוץ הראשון, בייחוד לאור אופיין המוגבל. לנוכח מציאות זו, בה כל מקור הכנסה קיים הוא חיוני מאד עבור רשות השידור, ביקשה האחרונה להגמיש את הכללים. אך לא על מנת להרחיב פעילותה בתחום הודעות החסות, אלא רק כדי לשמר את המעט הקיים.

ואכן, לטענת המשיבים, על אף השינויים הקלים שהוכנסו בכללי מימון החוץ באשר למתכונתן של הודעות החסות, נשמר ההבדל הברור והמשמעותי בין ההודעות הנ"ל לבין פרסומת מסחרית. הכללים המתוקנים ממשיכים לאסור על תיאורו האיכותי-השוואתי של המוצר, כמו גם על תיאור תמריצים לרכישתו וכיוצא באלה תיאורים שיש בהם כדי להסיג גבולה של הפרסומת המסחרית האסורה.

אמת המידה אותה מציעים המשיבים אינה אם יש בהודעת החסות משום קידום ענייניו של גורם מסחרי (שהרי אין חולק כי יש בה בחסות משום אלמנט פרסומי למממן),

אלא האם הודעת החסות מגיעה כדי "פרסומת מסחרית". לדעתם של המשיבים אין בשינויים המתוארים כדי להפוך את הודעת החסות לפרסומת מסחרית כאמור.

7.אחרי שקילת טיעוני באי-כוח הצדדים, ולא בלי לבטים, הגענו למסקנה, כי בנקודה זו עמדת העותרת בדין יסודה. הגענו לכלל דעה זו על פי משקלם המצטבר על השיקולים הבאים:

א.אכן מבינים אנו את הקשיים בפניהם עומדים המשיבים 1 ו2- (להלן: המשיבים) בנסותם לכסות את ההוצאות ההולכות וגוברות הכרוכות במילוי המשימות המוטלות עליהם. כמו כן אין ספק, כי גם אחרי הכנסת השינויים לכללים האמורים, קיים עדיין פער רציני ומהותי ביותר בין "הודעות החסות" המשודרות על-ידי הערוץ הראשון, ובין שידורי הפרסומת של הערוץ השני ושל הרדיו.

אך אין בהקשר זה להתעלם מטענתה המרכזית של העותרת, שפער זה אינו מהווה הפלית המשיבים לרעה, אלא יש בו רק משום ביטוי חיצוני להבדל במקורות המימון שנקבע עקרונית מלכתחילה. בו בזמן שהשידורים בערוץ הראשון ממומנים בעיקר על-ידי אגרות הטלוויזיה המשתלמות על-ידי כל אזרחי המדינה, בעלי מכשירי הטלוויזיה, הרי חייבת הרשות השניה לכסות את הוצאותיה הרבות ביותר בעיקר בעזרת שידורי הפרסומת המסחריים. אם יאופשר לערוץ הראשון לפלוש לתחום זה במידה משמעותית, הרי ייפגע על-ידי כך המקור המרכזי למימון הפעולות של הרשות השנייה ושל העותרת.

גם מודגש, ואין על כך מחלוקת, כי בלאו הכי מהווים תשדירי השירות והודעות החסות רק מקור מזערי יחסית לכיסוי תקציבו של הערוץ הראשון.

ב.אין ספק, כי כאשר נקבע בעבר, על-ידי היועץ המשפטי לממשלה ועל-ידי בית משפט זה (כזכור לא תמיד פה אחד), כי תשדירי שירות והודעות חסות מטעם הטלוויזיה הממלכתית בערוץ הראשון הינם מותרים, בסייגים מסויימים, הרי היתה בכך כבר התחשבות מרחיקת לכת למדי בקשיי המשיבים 1 ו2-. על פי כללי ההגיון ונסיון החיים קשה שלא להבחין בכך, שמכל מקום ישנו בהודעות החסות אלמנט מסויים של פרסומת. אלא שכאן מוכן היה בית המשפט כאמור לקבל את התיזה, שאם רק מודיעים לציבור, בתחילת השידור ובסופו, מי מממן את אותו השידור, כי אז אין בכך משום פירסומת מסחרית אסורה, אלא רק הבאת העובדה האמורה לידיעת המתבונן.

אך נראה, כי באיזה שהוא מקום יש לקבוע גבולות הגיוניים לפרשנות זו.

כאשר נקבע, כי יותר פירסום שם החברה המממנת, ויותר שידור אותו שם של הפירמה בתחילת השידור ובסופו, והותר אף פירסום סוג המוצר המיוצר על-ידי המממן, הרי נראה כי הגענו בכך לקצה הגבול למה שעדיין ניתן לכנות "העדר פירסומת מסחרית". לא ניתן לאמר זאת יותר ביחס לפירסום שמות של המוצרים, וסימני המסחר של המממן ומוצריו והקרנת הפירסום במהלך השידור.

בית המשפט היה מודע לכך.

השופט מלץ, בפסק-דינו בבג"ץ איגוד העיתונים היומיים השני, תוך הנמקת עמדתו המקילה בדבר התרת הזכרת סוג המוצר המיוצר על-ידי המממן במסגרת הודעות החסות, הזכיר לעניין סוגייה זו חילוקי דעות שנתגלעו בין השופטים מ' אלון וד' לוין בבג"ץ איגוד העיתונים היומיים הראשון, וכתב לאמור (שם, בעמ' 28):

"... מותרת הזכרת סוג המוצר המיוצר על-ידי המממן. לעניין זה מן הראוי להזכיר שקיימת פלוגתא מסויימת בין שופטי הרוב, בינם לבין עצמם. בעוד השופט אלון מתיר איזכור סוג המוצר, כאמור, מדבר השופט ד' לוין על שם המממן בלבד כמה שמותר לו שייכלל בתשדיר זה.

נוטה אני להקל בסוגיה זו ולהתיר אף פירסום סוג המוצר מן הטעם הבא: במקרים מסויימים שמו של היצרן בלבד - וברוב המקרים מדובר בחברה - אינו אומר דבר לצופה שאינו יודע במה עוסק אותו מממן ומה הוא מייצר. יצרן אשר כזה בוודאי לא יהא שש לשלם כספים כדי לקבל על עצמו חסות של שידור תכנית מסויימת. לפיכך הייתי מתיר להוסיף, בצד שמו של המממן, גם את סוג העסק שהוא עוסק בו: 'יצרנית שוקולד או סוכנות ביטוח', כלשון השופט אלון.

היתר זה איננו כולל איזכור שם של מוצר ספציפי, שהינו אסור. היתר זה אף איננו כולל ציון הסימן המסחרי של המממן או מוצריו, שהינו אסור".

(ההדגשה לא במקור, ג'ב').

וכן קבע:

"התרת הרצועה במעט בתחילה סופה שהיא מביאה להתרתה בכלל ולמצב של לית דין וליית דיין".

מדברים אלה ניתן להסיק, כי בדברו על "הרחבת היתר מסויים מזה או הטלת איסור נוסף מזה" בעתיד, לא התכוון השופט מלץ אלא לשינויים משניים, שאינם פוגעים במהות ההודעה כשידור פירסומת.

קשה להשתחרר מההרגשה, שנמצאים אנו כאן בסיטואציה של "המדרון החלקלק" (slippery slope) . תחילה נקבעו כללים, על סמך חוות הדעת של היועץ המשפטי ופסיקת בית המשפט. לאחר מכן סוטים מהכללים, וכאשר מוגשת על כך תלונה, מתקנים את הכללים על מנת להתאימם לסטיות. יש כאן משום מעגל קסמים, שאין להשלים עמו, ובמיוחד כאשר התוצאה היא, שההבדל בין "מסירת ידיעה גרידא על זהות החברה המממנת" ובין פירסומת מסחרית מיטשטש בדרך זו ללא הכר.

ד.עם כל הבנתנו לבעיותיהם של המשיבים נראה איפוא, כי אין מנוס מהחזרת המצב לזה שנקבע בכללי מימון חוץ הנ"ל ובפסיקה הקודמת של בית משפט זה.

אם סבורים המשיבים, כי אין בכך כדי לפתור את בעיותיהם, הרי יוכל מצב זה לבוא על פתרונו רק בדרך של חקיקה, או בהבטחת סיוע ממקור אחר.

נראה איפוא, כי דין התיקון האמור לכללים להיפסל.

8.פן נוסף בעתירתה של העותרת מתייחס להפרות הלכה למעשה, בהן לוקה, על פי הנטען, רשות השידור, ככל שהדבר נוגע לחוק רשות השידור, לנוהל תשדירי השירות, לכללי מימון החוץ ואפילו לכללי מימון החוץ המתוקנים.

העותרת מלינה על שורה ארוכה של תשדירי שירות והודעות חסות בהם היא מוצאת סוגים שונים של פגמים.

א.העותרת טוענת, כי תשדירי שירות שונים אינם מקיימים את מטרות חוק רשות השידור - אין בהם שירות לציבור, אין בהם הגדלת מודעותו של הציבור בנושאים לאומיים ציבוריים, וכיוצא באלה טענות.

לא שוכנענו, כי יש מקום להתערבותנו בסוגיית תשדירי השירות. החלק הארי של התשדירים עולה בקנה אחד עם מטרות חוק רשות השידור, ועם האמור בנוהל תשדירי השירות. התשדירים אכן משמשים לאספקת מידע לציבור ולהדרכתו בנושאים שבטובת הציבור ובטובת החברה והמדינה.

ככל שהיו חריגות - בתשדיר ענף הבשמים לדוגמא, או בתשדירים מטעם בזק, הרי שאלה נפסקו ביוזמתה של רשות השידור, ואף מבלי קשר לעתירה. תשדיר הבשמים הופסק מהטעם שהיה בו כדי לעודד רכישת בשמים מתוצרת חוץ (הגם שלא קידם יצרן או מוצר מסויים). ואילו תשדירי בזק הופסקו בסמוך לאחר שנודעה הכוונה לפתוח את שוק התקשורת לתחרות, כך שתשדירי השירות היו הופכים לתשדירי פרסומת לחברת בזק.

משכך הם פני הדברים אין מקום להתערבותנו כאמור.

ב.העותרת גורסת, כי אין אפשרות לקבל מימון חוץ למשדרי ספורט, דבר שהמשיבים עושים בו שימוש נרחב. זאת לאור סעיף 1 לכללי מימון חוץ, אשר קובע, כי "רשות השידור רשאית לבקש מימון להפקת משדרי טלוויזיה בתחומי הדרמה, התעודה, הבידור, האמנויות ומורשת ישראל..., ובלבד שלא יתבקש מימון, אף בתחומים אלה, למשדרי חדשות, לענייני היום, לצרכנות או למשדרים בעלי אופי מפלגתי-פוליטי". והנה לכאורה נפקד מקומו של "הספורט" מרשימת תחומי המשדרים עבורם ניתן לבקש מימון שתמורתו משודרת הודעת חסות.

טענה זו של העותרת אינה מקובלת עלי. פרשנות סבירה של הקבוע בתקנה הנ"ל מאפשרת לכלול את "שידורי הספורט" במסגרת "שידורי הבידור" עבורם ניתן לבקש מימון. ובכל אופן פרשנות כזו אינה בלתי סבירה במידה המצדיקה את התערבותנו.

בהקשר זה מסתמכת העותרת, בין היתר, על תקנות הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (שידורי תוכניות טלוויזיה בידי בעל זיכיון), תשנ"ב1992-, ק"ת 1243 (להלן: תקנות הרשות השנייה), בהן מוגדרות תוכניות הספורט בנפרד מתוכניות הבידור. מכאן מבקשת העותרת ללמוד שאין אפשרות לכלול את נושאי הספורט בגדריו של הבידור. גם טיעון זה אין בו כדי לשכנע. לא פעם נתקלים אנו במצבים בהם נותן בית המשפט לאותו מונח, כאשר מופיע הוא בחיקוקים שונים, ולפעמים אפילו בסעיפים שונים של אותו חיקוק, פרשנות שונה. זאת בהתחשב בהקשר המיוחד בו נעשה שימוש באותו מונח. ראו לעניין זה דבריו הבאים של השופט י' כהן בע"א 480/79 חברת א' טרגר להשקעות ולבנין בע"מ נגד גובה המכס, ירושלים, פ"ד לה(2) 303, 306:

"כידוע, אחד מכללי הפרשנות הוא שביטוי מסויים יכול להתפרש בצורות שונות בחיקוקים שונים, וזה בהתאם למטרת כל חיקוק וחיקוק, הקשר הדברים שבו מופיע הביטוי ומבחנים שונים אחרים".

כאמור, הענקת פרשנות רחבה יותר למונח "בידור", ככולל שידורי ספורט, לצורך הכללים בהם עסקינן, הינה מתקבלת על הדעת.

ג.העותרת מצביעה על הודעות חסות אשר חורגות בתוכנן אפילו מכללי מימון החוץ בגרסתם המתוקנת והמקילה עם המשיבים. כך למשל, מראה העותרת כי הודעות חסות מסויימות כוללות בחובן דברי שבח למממן או למוצריו, כמו גם תיאורים איכותיים של מוצרים או שירותים שונים.

המשיבים הודו בפנינו בדבר קיומן של חריגות אלו ואחרות, אך הוסיפו ואמרו, כי קיימו הליך של הפקת לקחים, שאחת ממסקנותיו היתה החלטתה של ועדת החסויות של רשות השידור, לפיה כל הודעת חסות תובא לאישורו המקדמי של יועצה המשפטי של הרשות. זאת במטרה למנוע הפרתם של כללי מימון החוץ.

בנסיבות אלו לא מצאנו מקום להוציא צו החלטי בהקשר דנן. אם תישננה הפרות הכללים מטעמה של רשות השידור, תוכל העותרת לפנות לערכאות אזרחיות רגילות בבקשת סעד משפטי.

9.העותרת ביקשה מאתנו לפסוק לה פיצויים כנגד המשיבים 1 ו2- בשל הפרת הכללים על ידם, בעבר ובהווה, שלכל הדעות אירעה, ובגין הנזק הכספי שנגרם לה לטענתה עקב כך.

גם לבקשה זו אין בדעתנו להיענות. בכדי לבסס תביעה בדבר זכאות לפיצויים בנושא זה על העותרת לשכנע את בית המשפט בשניים:

א.בכך, שהמשיבים הנ"ל אכן הפרו את הכללים על ידי פירסום שידור של פירסומת מסחרית בלתי מותרת.

ב.בגרימת נזק כספי לעותרת, בסכום מסויים או לפחות בסכום משוער, עקב אותה הפרה.

לעניין ביסוס הנקודה השנייה נדרשת הגשת ראיות משמעותיות, שבית המשפט יוכל לבחנן כראוי. על סמך החומר המצוי בפנינו אין אנו מסוגלים להסיק מסקנות מאוזנות בנושאים אלה.

הדרך פתוחה בפני העותרת, אם רצונה בכך, להגיש בעניין תלונותיה אלה תובענה אזרחית רגילה בפני בית משפט מוסמך.

10.סיכומו של דבר נראה, כי מן הדין להחליט כדלקמן:

א.לדחות את העתירה ככל שהדבר נוגע לטענת העותרת בדבר היעדר זכותה של רשות השידור לשדר בשידורי הטלוויזיה בערוץ הראשון תשדירי שירות והודעות חסות כלשהם (כמפורט בפיסקא 5 לעיל).

ב.כמו כן יש לדחות את העתירה ביחס לטענות העותרת בדבר הפרות פרטניות של חוק רשות השידור, נוהל תשדירי השירות וכללי מימון החוץ השונים מצידה של רשות השידור (כמפורט בפיסקא 8 לעיל);

ג.יש לדחות את הטענה הספציפית, לפיה אסור על רשות השידור לשדר, בערוץ הראשון בטלוויזיה, הודעות חסות במסגרת משדרי ספורט.

ד.לעומת זאת יש לקבל את העתירה באשר לתיקון כללי מימון החוץ, ויש ליתן צו החלטי, לפיו כללי רשות השידור (מימון חוץ למשדרי טלוויזיה) (תיקון), תשנ"ה1994-, ק"ת 299, מתבטלים. (כמפורט בפיסקאות 6 ו7- לעיל). משמע הכללים המחייבים לצורך העניין הם כללי רשות השידור (מימון חוץ למשדרי טלוויזיה), תשמ"ו1985-, כפי שפורשו בפסיקתו של בית משפט זה.

ה.לא מצאנו מקום להיעתר לבקשת העותרת לפסוק לה פיצוי במסגרת עתירה זו.

ו.בנסיבות העניין לא הייתי מציע לעשות צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט י' קדמי :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ג' בך.