ע"א 6060/11 יעקב ששוני נ. ישראל יהושע קוזק

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בה"פ 36295-07-10, ה"פ 1663-09-10 (כבוד השופט א' ואגו ), מיום 10.7.2011, שבמסגרתו נקבע כי זיכרון הדברים שנחתם בין הצדדים תקף וכי הערת האזהרה שנרשמה לטובת המשיבים נרשמה כדין ואין למוחקה.

כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בשנת 2008 חתמו הצדדים על זיכרון דברים שלפיו המבקשים התחייבו למכור למשיבים את זכויותיהם בדירת מגורים בקרית גת (להלן: הדירה ). אלא, שבשלב מסוים, חזרו בהם המבקשים מכוונתם למכור את הדירה וטענו, מסיבות שונות, כי זיכרון הדברים אינו מחייב. בפסק דינו, פסק בית המשפט המחוזי, כאמור, לטובת המשיבים וקבע כי זיכרון הדברים מחייב ומעולם לא בוטל כדין. עוד קבע בית המשפט כי המחיר החוזי לדירה ישוערך לפי הפרשי הצמדה וריבית של 3% לשנה עד שהתמורה תשולם וכי הערת האזהרה שהטילו המשיבים על הדירה נרשמה כדין ואין לבטלה.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה, שבמסגרתו הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת לפניי. לשם השלמת התמונה אציין כי המבקשים הגישו בקשה דומה אף לבית המשפט המחוזי, אשר נדחתה ביום 26.9.2011 מהטעם שמאזן הנוחות אינו נוטה לטותבם.

בבקשה לעיכוב ביצוע טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתם שכן במידה ולא תתקבל בקשתם ייגרם להם נזק "דרקוני ובלתי הפיך, הן נפשי והן כלכלי" (סעיף 15 לבקשה). עוד טוענים המבקשים, בין היתר, כי במידה ולא תתקבל בקשתם יהפוך הדיון בערעור שהגישו לתיאורטי.

מנגד, טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות. לטענתם, דין הבקשה להידחות על הסף כיוון שלא הוגשה כבקשת רשות ערעור. עוד טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור להתקבל הם קלושים ביותר שכן הערעור מופנה בעיקרו נגד קביעות עובדה ומהימנות של בית המשפט המחוזי. לבסוף, טוענים המשיבים כי המבקשים לא הוכיחו כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך במידה ובקשתם תידחה. זאת, בין היתר, כיוון שהדירה היא דירה להשקעה ולא דירת מגורים ולכן הנזק שייגרם למבקשים, במידה וייגרם, הוא נזק כלכלי בלבד. עוד טוענים המשיבים כי המבקשים לא טענו ואף לא הוכיחו כי לא יוכלו להיפרע מהם במידה וערעורם יתקבל. לפיכך, טוענים המשיבים כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתם.

לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע, בתגובת המשיבים, בהודעת הערעור וכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, ככלל, הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, והדבר ייעשה רק במקרים חריגים. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 672 (1996); ע"א 6626/96 בש"א 8240/96

חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ(5) 403 (1997)). בנסיבות העניין לא ניתן לומר כי המבקשים עמדו בנטל זה. לא זו אף זו, כאשר מדובר בחיוב כספי תגבר הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין. שכן, "לרוב אין המדובר בנזק בלתי הפיך שאין לתקנו, מלבד במקרים בהם יש בידי החייב לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה אם יצליח בערעור" (ראו למשל, בש"א 216/89 אברהמי נ' בנק המזרחי , פ"ד מג(2) 172 (1989)).

בענייננו, לא מדובר במקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו. הדירה הניצבת במחלוקת בין הצדדים אינה דירת המגורים של המבקשים אלא דירה להשקעה אשר מושכרת לצדדים שלישיים. לפיכך, לא מדובר במקרה זה בבקשה לעיכוב ביצוע של פינוי משפחה מדירתה, אלא עיכוב ביצוע של חיוב כספי בלבד. המבקשים, מלבד אמירה סתמית כי ייגרם להם נזק כלכלי במידה ובקשתם תידחה, לא ביססו טענה זו ולא הוכיחו כי המשיבים לא יוכלו לפצותם בסכום הנדרש במידה וערעורם יתקבל. בנוסף, הצהירו המשיבים בתגובתם כי אין בכוונתם למכור את הדירה לצדדים שלישיים בתקופה הקרובה (סעיף 5.5. לתגובה). בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. כמו כן, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור שהוגש גבוהים במידה אשר יש בה, בנסיבות העניין, להטות את הכף לטובת קבלת הבקשה. אוסיף, כי לחובת המבקשים עומדת גם העובדה שהגישו את בקשתם בשיהוי. כאמור, פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן כבר ביום 10.7.2011. את ערעורם לבית משפט זה הגישו המבקשים ביום 22.8.2011. יחד עם זאת, הם המתינו חודשיים עד להגשת הבקשה שלפניי. שיהויי זה יכול להעיד, בין היתר, על השלמה עם המצב הקיים ובמקרים מסוימים די בו על מנת לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע (ראו למשל: ע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ' עו"ד כהן (לא פורסם, 10.11.2009)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשים יישאו בשכר טרחת עורך דינם של המשיבים בסכום של 5,000 ש"ח.