ע"א 6081/99 בנק לאומי לישראל נ. עו"ד עופר בר-און,מפרק החברה בניס השקעות

1.בתיק זה הוגשו ערעור וערעור שכנגד שהוגשו על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ו. אלשיך). שם נקבע בעניינה של חברה בפירוק כי זכות השיעבוד הצף של המערער בערעור הראשון (להלן: הבנק) כלפי החברה בפירוק גוברת על זכות העיכבון של המערערת בערעור שכנגד (להלו: המדרשה). עם זאת נקבע כי ההכרעה אינה שוללת את זכות הקיזוז שיש למדרשה כנגד חובה שלה לחברה בפירוק.

2.בפני מונחות שתי בקשות מקדמיות. האחת בקשה למחיקה על הסף של הערעור הראשון שהוגש, מן הטעם שהוגש באיחור, והשניה בקשה למחיקה על הסף של הערעור שכנגד, משום שאין הוא דן בנושא שהועלה בערעור הראשון. אדון בהן אחת לאחת:

3.הבקשה למחיקת הערעור הראשון

לטענת המדרשה, המבקשת, צריך היה למנות את המועד להגשת הערעור החל מיום מתן ההחלטה הראשונה שניתנה בסוגיה נשוא המחלוקת, ואילו ההחלטה מיום 1.7.99, אשר לפיה נמנה המועד להגשת הערעור (להלן: ההחלטה השניה), אינה אלא חזרה על העיקרון שנקבע כבר בהחלטה מיום 18.1.99 (להלן: ההחלטה הראשונה).

בעניין זה נראית לי עמדת הבנק. ראשית, הבנק לא היה צד לדיון שקדם להחלטה הראשונה. שמו של הבנק אינו מופיע בכותרת ההחלטה כצד להליך, וההחלטה אינה כוללת כל התייחסות לטענותיו. רק בפתח ההחלטה השניה מציין בית המשפט כי הבנק הגיש בקשה להצטרף להליך, ומציין את שמו בכותרת הבקשה. ברור, כי ההחלטה הראשונה אינה בעלת תוקף כלפי מי שלא היה צד לה, וממילא אין בה כדי להתחיל את מניין המועדים כלפי אותו צד.

4.על כך אוסיף עוד כי אף אילו היה הבנק צד לדיון כבר בעת מתן ההחלטה הראשונה, ספק אם היה מקום לראותה כהחלטה המסיימת את ההתדיינות באותו נושא, שכן על אף שנקבע בה קיומה של זכות הקיזוז באופן עקרוני, הרי שבית המשפט הורה על הגשת חוות דעת שמאי לגבי גובה הסכום, כך שמדובר בהחלטת בינים שאינה מביאה לתחילת מירוץ המועדים. אמנם בהחלטה השניה אין התייחסות מפורשת לאותה חוות דעת ואין קביעה פוזיטיבית לגבי גובה הסכום, ככל הנראה משום שעניין זה לא היה שנוי במחלוקת. מכל מקום, רק בהחלטה השניה מובא עניין הקיזוז כנושא סופי שאין עוד צורך לדון בפרטיו.

מכל האמור עולה כי תחילת מניינו של המועד להגשת הערעור צריכה להימנות החל ממתן ההחלטה השניה. אני דוחה, איפוא, את הבקשה למחיקה על הסף של הערעור הראשון.

5.הבקשה למחיקת הערעור שכנגד

ערעורו של הבנק מתייחס להחלטת בית המשפט לפיה הכרעתו באשר לדיני הקדימה בפירוק אינה שוללת את זכות הקיזוז של המדרשה. הבנק ערער כנגד קביעה זו בלבד. הערעור שכנגד מופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי להעדיף את השיעבוד הצף על פני זכות העיכבון.

"ההלכה הידועה קובעת כי "הערעור שכנגד - שפניו לשינויה של ההכרעה - שונה מהודעת הערעור הרגילה; זו האחרונה יכולה להיות מופנית כנגד כל שנפסק בבית המשפט קמא מבחינת התוצאה או מבחינת ההנמקה. הערעור שכנגד הוא מקבילו של הערעור שכבר הוגש, והוא יכול, על כן, להיות מופנה רק נגד העילות המונחות ביסודו של הדיון במסגרת הערעור הראשי. אין פירושו של דבר, שהודעת הערעור יכולה לתקוף רק את הנושאים שהועלו בערעור העיקרי, אלא יכול שהערעור שכנגד יתייחס לכל המונח ביסודו של הערעור ושזור וקשור באותו עניין..." (בש"א 4691/91, ע"א 803/89, מדינת ישראל ואח' נגד שמעון אוזן, פ"ד מה (5) 695).

טוען הבנק כי בעוד הערעור המקורי מצומצם לשאלת הקיזוז בלבד, הרי שהערעור שכנגד דן בסוגיה הקניינית, אשר אינה בין העילות והנושאים שהועלו בערעור הראשון, ולפיכך דינו להימחק.

6.נראה לי כי יש להגדיר את העילות ואת הנושאים העולים בערעור באופן שונה מזה שהוגדר על ידי הבנק, וממילא משתנה גם המסקנה באשר לשאלת המחיקה:

השאלה המרכזית העומדת להכרעה היא שאלת מעמדן של הזכויות השונות שיש לנושיה השונים של החברה בפירוק וסדר העדיפות ביניהן. זכות הקיזוז היא בעלת חשיבות מכריעה במקרה זה כיון שהיא משפיעה לא רק על מערכת הזכויות והחובות שבין המדרשה לבין החברה בפירוק, כי אם על זכויותיהם של יתר הנושים, ולענייננו הבנק. שכן הקיזוז משמעו למעשה תשלום חלק מהחוב (בגובה הסכום המקוזז) במלואו, דהיינו מתן זכות קדימה מוחלטת לאותו סכום. כיון שקופת הפירוק היא קופה סגורה שמשאביה מוגבלים, ברור שהעדפה זו מפחיתה, מינה וביה, את יתרת הסכום העומדת לזכות הנושים הנותרים. שכן לולא קביעת בית המשפט, היה על המדרשה לשלם את חובה ובכך היתה קופת הפירוק גדלה.

הדיון בשאלת הקיזוז במקרה זה מהווה, איפוא, במהותו דיון בשאלת דיני הקדימה בפירוק. זוהי השאלה המונחת ביסוד הערעור הראשון שהוגש. על פי הגדרה זו של תחום המחלוקת, הרי ששאלת סדרי הקדימה בין זכות העיכבון לשיעבוד הצף אף היא יכולה להיחשב כשזורה באותו עניין.

7.אני ערה לכך שקביעה זו עלולה לעורר קשיים. שכן שאלת קיומה של זיקה בין נושאים שונים מושפעת מאופן הגדרתם של אותם נושאים. ככל שההגדרה הנבחרת כוללנית יותר, היא מהווה מכנה משותף נמוך, הכולל נושאי משנה רבים יותר. בהקצנה ניתן לומר, לדוגמא, כי אם יוגדר נושא הדיון בערעור מסוים כשאלות בדיני חוזים, הרי בערעור שכנגד ניתן יהיה להעלות כל סוגיה מתחום דיני החוזים. מובן כי הגדרה כזו מרוקנת מתוכן את ההגבלה המוטלת על ערעור שכנגד.

אף על פי כן נראה לי כי במקרה זה אין מדובר בהרחבה מופרזת של הגדרת נושא הערעור. שכן העובדה שמדובר בקופה סגורה ובחלוקת סכום כסף מוגבל המצוי בקופת הפירוק היא השיקול הדומיננטי והמרכזי ביותר העומד ביסוד ההליך. לולא היה זה המצב, לא היה כל צורך בקיום הדיון, וכל נושה היה רשאי להיפרע מן החייבת על פי צרכיו. בנסיבות אלו, כאשר ברור ששאלת הקדימות בין הבטוחות השונות היא היא השאלה העומדת בבסיסה של כל ההתדיינות, נראה לי כי נכון יהיה לראותה כנושא הדיון.

אני דוחה, איפוא, גם את הבקשה למחיקה על הסף של הערעור שכנגד.

בהתחשב בכך ששתי הבקשות נדחו אין צו להוצאות.