פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
לערעורים אזרחיים
ע"א
6099/19
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט ד' מינץ
כבוד השופט ש' שוחט
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
קופת חולים לאומית
ערעור על פסק דינו
של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד מיום 11.6.2019 בת"א 44172-11-13 שניתן על
ידי כבוד השופטת מרב בן-ארי
תאריך הישיבה:
י"ט באדר א התשפ"ב
(20.2.22)
בשם המערער:
עו"ד טל לביא
בשם המשיבה:
עו"ד ירון בן דוד; עו"ד
רועי טיכו
פסק-דין
השופט ש' שוחט:
המערער הגיש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תביעה לפיצויי נזיקין בעילה של רשלנות רפואית (ת"א 44172-11-13). לטענתו, רופא המשפחה נמנע מלהפנות אותו במועד 11.5.2008, לבדיקת הדמיה נחוצה – בדיקת סי.טי. כתוצאה מכך מחלתו לא אובחנה בזמן, אלא רק שנה מאוחר יותר, בחודש יוני 2009, אז בדיקת MRI גילתה אוטם ישן במוח. רשלנות זו של רופא המשפחה גרמה לו לנזקים נוירולוגיים ונפשיים, מה שהביא בהמשך להתדרדרות במצבו הכלכלי והאישי.
בית המשפט המחוזי (השופטת מרב בן ארי ), בפסק דין מיום 11.6.2019, דחה את התביעה משני טעמים שונים ונפרדים: לא הוכח שהמערער חווה אוטם מוחי ביום 11.5.2008; גם אם אירע למערער אוטם מוחי במועד שנטען, לא נמצא קשר סיבתי עובדתי בין הנזקים הנוירולוגיים או הנפשיים הנטענים, לבין אי ביצוע הבדיקה או האוטם עצמו.
בפסק דין מפורט ומנומק הסביר בית המשפט המחוזי מדוע, מבחינה עובדתית, לא הוכח שאירע אוטם מוחי ביום 11.5.2008, או בסמוך לכך, תוך שהוא מקבל את חוות דעתו של מומחה המשיבה, ד"ר קרני, שנסמכת לא רק על ממצאי בדיקת ה- MRI , אלא גם על ניתוח הממצאים הקליניים כפי שעלו מהמסמכים הרפואיים שהונחו לפניו. בהתייחס לטעם השני, המרכזי, לפיו לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין הנזקים שנטענים לבין אי ביצוע הבדיקה או האוטם, קובע בית המשפט המחוזי כי על פי התשתית הראייתית שנפרשה לפניו, בין אם הכשל היה באי הפנייה לבדיקת סי.טי. בין באי הפניה לבדיקת MRI
שממצאיה לימדו על היתכנות לאוטם ישן (ומדובר בבדיקות שונות), לא נגרם כל נזק ולא הוחמר נזק נוירולוגי כתוצאה מכך. קביעה זו נסמכה אף על עמדת המומחה של המערער בתחום זה. אשר לנזק שנטען בתחום הנפשי, המערער לא הניח לפני בית המשפט המחוזי חוות דעת לפיה קיים קשר סיבתי בין הכשל שנטען לבין הנזקים הנפשיים להם הוא טוען. חוות הדעת של מומחית המערער בתחום זה לא התייחסה לשאלת הגורם לנכות הנפשית אלא לעצם קיומה בעוד שחוות דעת מומחית המשיבה, בה הייתה התייחסות לשאלת הקשר הסיבתי, שללה כל קשר בין האיחור באבחנה לבין נכותו הנפשית של המערער.
בהינתן שלא הוכח נזק ובהינתן שאין לנו עניין בפעולה אקטיבית של רופא (ביצוע פעולה רפואית מסוימת מבלי לגלות למטופל או מבלי לקבל את הסכמתו), אלא במחדל נטען (אי ביצוע פעולה) בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המערער לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה.
לאחר שנתנו דעתנו על מכלול טענות המערער הגענו למסקנה, כי יש לדחות את הערעור בהתאם לסמכות שנתונה לנו בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לא מצאנו מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. ממצאים אלו תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בה טעות שבחוק.
בנסיבות המיוחדות של התיק ולאור ההוצאות בהן חויב בבית המשפט המחוזי, אציע לחבריי שלא לעשות צו להוצאות לחובת המערער בהליך הערעור.
ש ו פ ט
השופט י' עמית :
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ד' מינץ :
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ש' שוחט.
ניתן
היום, כ"ג באדר א התשפ"ב (24.2.2022).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט