ע"א 6117/97 עמותת נוה שושנים נ. מדינת ישראל

ערעור זה הוגש ביום 15.10.97.

מאז הגשת הערעור הגישה המערערת שש(!) בקשות להארכת מועד להגשת סיכומים, בשל נימוקים מנימוקים שונים. כל הבקשות נענו.

משבוששה המערערת להגיש את הסיכומים במועד שנקבע בהחלטה האחרונה, הגישה המשיבה בקשת למחיקת התובענה מחמת חוסר מעש, על פי תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-.

בתגובה הגישה המערערת בקשה נוספת להארכת מועד, בשל לחץ עבודה ושירותים מילואים. המערערת טוענת כי עיכוב בהגשת סיכומים עקב לחץ בעבודה, המלווה בבקשות לדחיית מועד שהתקבלו, אינו יכול להיחשב חוסר מעש, ואין למחוק את ערעורה.

עוד טוענת המערערת כי אילו היתה המשיבה ניזוקה מהעיכובים בהגשת הסיכומים ניתן היה לפצותה בדרך של חיוב בהוצאות, אך כיוון שלא ניזוקה אין לפסוק לה הוצאות.

מאחר שהמערערת הגישה בקשות להארכת המועד, אף כי לא עמדה במועדים שנקבעו בהחלטות, איני רואה לנכון לנקוט בסנקציה כה חמורה של מחיקת הערעור.

עם זאת, אני סבורה כי עצם הימשכות ההליך גורמת נזקים למשיבה, הן משום שהיא נדרשת לעיתים תכופות להגיב לבקשותיה החוזרות של המערערת, והן משום שעצם היותו של ההליך תלוי ועומד ללא הכרעה שיפוטית זמן רב, וחוסר הוודאות שבמצב זה, עשויים במקרים מסוימים לגרום נזק ולזכות את הצד שאינו הגורם לעיכוב בהוצאות.

במקרה זה, הצו להגשת סיכומים ניתן ביום 19.5.98, כך שהאורכות להגשת סיכומי המערערת נמשכות למעלה משנה. המשיבה הודיעה, בהתייחס לבקשת האורכה החמישית, כי היא מסכימה לאורכה נוספת ואחרונה. כשהתבקשה תגובתה לבקשה השישית, שלחה המשיבה למערערת מכתב המפרט את השתלשלות העניינים בתיק, וביקשה לצרף מכתב זה לבקשה שתוגש לבית המשפט, אך המערערת לא צירפה את המכתב.

נראה לי כי הסחבת שנקטה המערערת כאמור לעיל חורגת לחלוטין מן המקובל והסביר.

נוכח כל האמור, אני מאריכה את המועד להגשת סיכומי המערערת, פעם נוספת ואחרונה, עד יום 1.9.99.

כמו כן, אני מחייבת את המערערת בהוצאות המשיבה בסך 2,000 ש"ח.