ע"א 6143/14 פלוני נ. פלוני

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.

עסקינן בתביעת רשלנות רפואית. המערערת 1 (להלן המערערת) נולדה בהריון יקר מאוד, כפי שידע וציין גם המשיב, לאחר שנות עקרות רבות של אמה, כאחת משתי תאומות. אין מחלוקת כי היא סובלת משיתוק מוחין ומנכות של 100%, אף כי כנראה לא נכות קוגניטיבית. תאומתה נולדה בריאה. השאלה העיקרית שבמחלוקת לעניין האחריות היא האם התרשלות נטענת מצד המשיב, הגניקולוג שטיפל באם, ושבעטיה היה איחור באבחנה כי המערערת לא גדלה משלב מסוים בהריון, גרמה לכך שלא בוצעה לידה מוקדמת, שהיתה מונעת כנטען את המצב בו נולדה המערערת. הלידה נעשתה בניתוח קיסרי בהיות ההריון בן 36 שבועות ו-4 ימים. המשיב טוען כי לא התרשל מכל וכל, וכי הנתונים שלפניו בבדיקות ההריון לא עוררו חשד המצריך ביצוע הלידה. בית המשפט קמא מינה מומחה, פרופ' אברהם שטיינברג, שקבע בחוות דעתו כי הנזק המוחי נגרם במהלך ההריון כהפרעה בגדילה תוך רחמית, ובעדותו ציין, כי ככל שמחלצים עובר במצוקה מוקדם יותר בטווחי מספר שבועות, יופחת הנזק (אך כנראה לא יימנע). בית המשפט מצא התרשלות בכך שהמשיב לא הפנה את האם לבדיקות מסוימות בשל חשד להאטה בגדילה על פי בחינת משקל בהשוואה בין שתי העובריות, וזאת בשבוע ה-34 להריון, וקשר סיבתי של החמרה באשר לאיחור – בסופו של יום – בן ארבעה שבועות בביצוע הלידה, בית המשפט ראה את המקרה כהחמרה שיסודה בשבוע 34-32 של ההריון, וקבע שאי ביצוע בדיקות בשבוע ה-34 גרם נזק ראייתי, ומכל מקום הוחמר המצב לשיטתו עוד בין שבוע 34 לשבוע 36, והעמיד את ההחמרה על דרך האומדנה על 50% מן הנזק. באשר לנזק עצמו, נקבעו כל הפרמטרים הרלבנטיים בנתוני נכות של 100%, לרבות תוחלת חיים, הפסד השתכרות, עזרת הזולת ועזרים והופחת הפיצוי לפי האמור ב-50%, בניכוי תגמולי ביטוח לאומי יחסית ל-50%.

ב.

בערעורים מזה ומזה נטען הן באשר לאחריות – המערערים טוענים כי לא היה מקום לקביעת החמרה אלא כי הוכחה גרימה, ואילו המשיב טוען לחוסר אחריות מכל וכל. באשר לנזק, המחלוקת העיקרית היא בקשר לעזרת הזולת, שנקבעה בעקבות ע"א 3375/99

אקסלרד נ' צור שמיר פ"ד נד(4) 450, שלדעת המשיב היא מופרזת, ויש לראות את המערערת כמי שתימצא במוסד ולא בבית, בעלות נמוכה יותר. ישנן גם מחלוקות נוספות.

ג.

שמענו את הצדדים ולאחר התייעצות הצענו להם לחזור הדדית מערעוריהם. משלא נתקבלה ההצעה, נפסוק את הדין.

ד.

בסופו של יום סבורנו כי עסקינן בפסק דין נכון, שבו נתן בית המשפט קמא דעתו לכל הנחוץ, וניתן שלא להיעתר לערעור על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. עם זאת ננמק בקצרה; אין צריך להאריך מקום שניתן לקצר, והמדובר בתיק עובדתי שאינו מעורר שאלות הלכתיות.

ה.

בנושא האחריות, בסופו של יום השתית בית המשפט קמא את הכרעתו על עדותו של פרופ' שטיינברג, מומחה בית המשפט, שלפיה יסוד הנזק נגרם עוד בטרם השבוע ה-34 בו מתמקדת טענת הרשלנות, ועל כן הקשר הסיבתי הוא של החמרה ולא של גרימה. למקרא חוות דעתו של פרופ' שטיינברג הדברים מובהקים בעינינו. עסקינן בהריון בסיכון גבוה, שנראה תקין עד השבוע ה-32, אולם בשבועיים הבאים כבר היו סימנים מדאיגים שעיקרם הבדל משמעותי בגדילת העובריות, ועל כן נתחייבו לכאורה בדיקות נוספות, שיכלו לגרום ללידה מיידית ומניעת החמרה (ובכך נזק ראייתי). על כן גם איננו מקבלים את טענות המשיב, המבקש לשמוט את השטיח מתחת לאחריות מכל וכל. ומנגד, לא ראינו כל הסתברות לכך שנזק הקטינה יכול היה להימנע מכל וכל. העמדת ההחמרה בנסיבות ל-50% על דרך האומדנה נראית לנו סבירה, ואינה מצדיקה התערבות.

ו.

אשר לנזק, אין אנו רואים מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא שהמערערת תוכל לגור בצמידות לבית הוריה או אחותה מגיל 21; המגמה הכללית היא להגיע לטיפול בבית ובקהילה ולא במוסד, דבר המועיל לתחושת האדם, לאוטונומיה שלו ולמימושו העצמי, ועל כן קביעת בית המשפט באשר לסכום החודשי לעזרת הזולת בהתאם להלכת אקסלרד מאוזנת כדבעי. גם בשאר הרכיבים איננו רואים מקום להתערבות.

ז.

איננו נעתרים איפוא לערעורים. אין צו להוצאות.