ע"א 6213/19 יהושע קול נ. רשות מקרקעי ישראל

המשנה לנשיאה נ' הנדל:

1.

ערעור זה עניינו השאלה האם עומדת למערערים הזכות להירשם כבעלי זכויות במגרש מסוים במושב בר גיורא. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבה – רשות מקרקעי ישראל – וענה על כך בשלילה. פסק דינו מפורט ומנומק, ולא מצאנו בו טעות בעניינים שבעובדה, במשפט או בקשר ביניהם. לפיכך דין הערעור להידחות בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שחלות על ערעור זה, בתוספת ההערות שלהלן.

2.

מבחינה דיונית, המערערים טענו כי ההכרעה התבססה על טענה שהמשיבה חזרה בה ממנה במהלך הדיון בבית משפט קמא. מן החומר עולה כי המשיבה חזרה בה אמנם מטענה מסוימת במהלך אחד הדיונים שנערכו, אולם בהמשך התברר כי הצדדים חלוקים בשאלה מהי בדיוק הטענה ממנה חזרה המשיבה. בנסיבות אלה נשמעו טיעונים נוספים בעניין בהליך קמא. הכרעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה המשיבה לא ביקשה לחזור בה באופן גורף אלא ביחס לנקודה מסוימת בלבד, עולה גם מפרוטוקול הדיון ומהגיונם הדיוני של הדברים. בנוסף לכך, לאחר שהובהרה עמדת המשיבה ביחס לבקעת המחלוקת שנותרה, המערערים קיבלו הזדמנות להתייחס באופן ענייני לטענות המשיבה במלואן, כפי שאכן עשו. זכויותיהם הדיוניות לא נפגעו אפוא, ואין כל עילה להתערבותנו במישור זה.

3.

אשר לגוף הדברים: למערערים הוקצה ללא מכרז או תשלום מגרש במושב בתחילת שנות התשעים, באופן שהם יהיו בעלי זכות של "בר רשות" במגרש בהתאם ל"הסכם המשולש" המוכר. ברם, המגרש לא ניתן להם על מנת שינהגו בו מנהג בעלים לכל דבר. כפי שנקבע ב"הסכם המשולש", מטרות ההקצאה היו "הקמת יחידות מגורים ומגורים בהן", "ניצול השטח העליון של הקרקע בעיקר לצרכי חקלאות" ו"הקמת מבנים משקיים ושימוש בהם למטרה חקלאית" (סעיף 2 להסכם הרלוונטי באותה עת). אלא שהמגרש נותר ריק במשך עשרות שנים.

אכן, במקרה זה יש נתונים שהיו יכולים להוביל בנסיבות מסוימות לנקיטת עמדה מקלה יותר כלפי המערערים. כך, למשל, לא הובהר במפורש בהסכם ההקצאה שנחתם עמם (בניגוד להסכמים או החלטות אחרות) מה עלולה להיות התוצאה של הותרת המגרש ריק במשך תקופה כזו או אחרת. בנוסף, עולה כי גם מספר שנים לאחר מועד הקצאת המגרש, בעת שנחתם עם המערערים הסכם שני המחייב אותם לבנות במגרש בתוך שלוש שנים, לא נטען כי מחדלם לבנות במגרש עד אותו מועד מפקיע את זכויותיהם במגרש. בנסיבות אלה יתכן שלא היה נכון להקפיד עם המערערים לכל אורך התקופה דווקא על מועד או סד זמנים מסוימים. יחד עם זאת, בנסיבות שלפנינו הובהר למערערים בסופו של דבר, ולכל המאוחר בראשית שנת 2003, כי זכויותיהם עלולות לפקוע אם לא יבנו את ביתם בתוך שלוש שנים. ואולם המגרש נותר ריק אף למעלה מעשר שנים לאחר חתימת ההסכם, מבלי שהוצגה כל פניה במועד זה למשיבה או לגורם אחר. כאמור, המגרש הוקצה למערערים ללא מכרז או תשלום, אך הוא לא ניתן להם לכל מטרה וללא כל הגבלה. הוא ניתן להם למטרה מסוימת, והמערערים לא מימשו אותה, גם לאחר שחתמו על התחייבות לעשות כן בתוך פרק זמן מסוים, ולאחר שהובהר בהסכם האחרון שנחתם עמם כי ההסכם "יתבטל מאליו" אם לא יעמדו בלוחות הזמנים שנקבעו לבניית יחידת המגורים.

המערערים הוסיפו וטענו כי פעולות המשיבה מנעו מהם לבנות במגרש בהתאם להתחייבותם, אולם בית המשפט המחוזי דחה את הטענה וכאמור – אין בסיס להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בהקשר זה. המערערים לא הציגו ראיות לפיהן ביקשו לקיים את התחייבויותיהם אך בגלל מעשים או מחדלים של המשיבה לא יכלו לעשות כן, לפחות עד לשנת 2013. זהו העיקר במישור זה בכל הנוגע לטענות בדבר התנהלות המשיבה. לצד זאת יובהר – כפי שהובהר גם בערכאה קמא – כי אין באמור כדי להביע עמדה, לכאן או לכאן, ביחס לטענות המערערים בדבר נזקים כספיים שנגרמו להם נוכח התנהלותה של המשיבה עד לשנת 2017. טענות הצדדים בהקשר זה לא נדונו בהליך קמא, ואין מקום לדון בהן גם בהליך זה, מעבר לקביעה שאין בהן כדי להוביל לסעד ההצהרתי ביחס לזכויות המערערים במגרש.

4.

הערעור נדחה. נוכח הנימוקים אין צו להוצאות.