ע"א 6214/03 סלח סלמן נ. מנהל משרד מיסוי מקרקעין ירושלים

1.בין המערערים לבין עצמם נחתם ביום 28.12.89, הסכם בדבר עסקת קומבינציה במקרקעין (להלן: עסקת הקומבינציה ). נקבע בו כי הוא יכנס לתוקפו לאחר שתכנית בניין הערים המתייחסת לאותם מקרקעין תיכנס לתוקפה. בשל הוראה זו אחרונה, הסכים המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין בירושלים, לעכב את הוצאת השומה הנוגעת למס המתחייב מן העסקה. תוכנית המתאר המקומית אושרה ביום 10.11.96. לאחר מכן, ביום 30.5.99 הוצאו הודעות שומה מפורטות. השומות חושבו על-פי ערך הדולר ביום כריתת עסקת הקומבינציה ובהתאם לעלויות הבנייה בשנת 1989 והן כללו חיובי הצמדה וריבית מיום עסקת הקומבינציה ואילך. ביום 19.8.1999, הגישו המערערים 1, 2 ו-3 השגה על שומות המס שהוצאו להם, ובין היתר השיגו על חיובי הריבית שהוטלו עליהם. ביום 19.12.1999, דחה המשיב את השגת המערערים לעניין חיובי הריבית והפנה אותם בעניין זה למדור הגבייה. בהחלטתו, שהתייחסה כאמור גם לחיובי הריבית, כלל המנהל הערה המתייחסת למועד שבתוכו ניתן לערער על ההחלטה – לאמור, תוך 30 ימים. רק בחלוף שנתיים וחצי הוגש ערר לוועדת הערעור לפי חוק מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בירושלים. הוועדה דחתה את הערר מחמת האיחור הניכר בהגשתו. כנגד החלטה זו מופנה הערעור.

2.עיקר טענתם של המערערים היא כי הערר הוגש לוועדת הערר במועד. שכן, ההחלטה הסופית של המשיב בדבר אי-ביטול הריבית ניתנה רק ביום 4.6.2002 ומכוח סעיף 88 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מסירה ורכישה), תשכ"ג-1963 ניתן לערער "על כל החלטה של המנהל בהשתמשו בשיקול-הדעת הניתן לו בחוק זה".

3.דין הערעור להידחות. גם אם נלך לפי שיטתם של המערערים נמצא כי הם אחרו את המועד להגשת הערר. הם המתינו למעלה מעשרה חודשים לאחר ההחלטה בהשגה טרם שחזרו ופנו בבקשה לביטול חיובי הריבית. הם חזרו על פנייה זו מספר פעמים וגם כאשר נתקבלה תשובה שלילית לא פנו לוועדת הערר, כי אם המשיכו בהגשת פניות למנהל. במילים אחרות, גם לו נכונה הייתה טענתם של המערערים כי הם זכאים לפנות בערר בחלוף 30 ימים מן ההחלטה של המנהל עליה הם משיגים, וכי המדובר בהחלטה נפרדת לעניין הריבית גם אז אין להעלות על-הדעת כי הם רשאים להאריך מועד זה שוב ושוב בדרך של משלוח מכתבי בקשה נוספים, חזור ושלוח.

למעלה מן הדרוש נאמר, כי ספק בידינו אם לגוף הדברים הייתה הצדקה לפטור את המערערים מתשלום ריבית, בהתחשב בעובדה כי הם בחרו שלא לשלם את המס ביום עריכת העסקה והעדיפו לדחותו. המערערים אף בחרו להותיר את השומה בערכי שווי של שנת 1989 הנמוכים מערכי שנת 1999, אז הוצאו להם שומות מפורטות, המחיר של יתרון זה הוא בתשלום הריבית.

הערעור נדחה. המערערים ישלמו יחד ולחוד את הוצאות המשיב בסכום כולל של 10,000 ש"ח.