ע"א 6248/99 אלדר פלד נ. יובל גילה

השופט ת' אור :

1.המערער, יליד 1977, נפגע בתאונת עבודה ביום 17.6.97. בית המשפט המחוזי קבע את אחריותו בנזיקין של המשיב הראשון ( להלן: המשיב ) לתאונה וחייב אותו ואת המבטחת שלו, המשיבה השניה, לפצות את המערער על נזקיו בתאונה.

ערעור המערער הוא על מיעוט הפיצויים שנפסקו לו. המשיבים, בערעור שכנגד שהגישו, טוענים הן לקיום רשלנות תורמת של המערער והן שיש להקטין את שיעור הפיצויים שנפסקו למערער.

במהלך דיון מקדמי שהתקיים בערעור חזרו בהם המשיבים מהערעור שכנגד ונותר לדיון הערעור.

2.המערער נפגע בתאונה בעינו. על פי חוות דעת המומחה מטעמו, נותרה לו נכות של 27% לצמיתות; ולפי חוות דעתו של המומחה הנתבע - 18.5% בלבד. המוסד לביטוח לאומי ( להלן: המוסד ), אשר הכיר בתאונה כתאונת עבודה, קבע למערער נכות בשיעור 23%. עקב ניתוח שעבר המערער בעינו, נותר לו פצע ניתוח המוגדר כ"חלש" ובמצב זה עינו פגיעה לזיהומים ולסיכוני חבלות, היכולים לגרום נזק קשה ביותר לעין, עד כדי עיוורון.

3.מצב עינו של המערער, כאמור, ניתן לפיתרון על ידי ניתוח, עליו המליצו המומחים מטעם שני הצדדים. הניתוח בעניין זה כרוך, כפי שקבע בית המשפט, בסיכון קטן מאוד מאוד. כפי שמציין בית המשפט המחוזי:

"הברירה שעומדת בפני התובע היא להסתכן בתהליך זיהומי ממנו ייפגע גם ללא ניתוח, או להסתכן וללקות בזיהום עקב הניתוח, כשסיכויי הראשון גוברים על סיכויי האחרון. זהו למעשה איננו מצב של ברירה, אלא מצב של הכרח לעשות ניתוח מיד".

וכן:

"בנסיבות הברורות מאוד של ניתוח שסיכוניו אפסיים, שאי עשייתו מגביר את הסיכון הקטן שיש בניתוח (זיהום), שהוא ניתוח קל יחסית, ושממילא יהיה צורך לעשותו, קמה חובה על התובע להקטין את נזקו על ידי עשיית הניתוח הזה . מסקנה זו נכונה שבעתיים נוכח העובדה שכאמור אינני נותן אמון בדבריו על סירובו לעבור את הניתוח הזה " (ההדגשות במקור - ת"א).

אם יעבור המערער את הניתוח, יקטן שיעור הנכות לצמיתות ל9.75%- ותעלם המגבלה של חשש לעיוורון. במקרה זה למערער תיוותר הגבלה מינימלית והוא יוכל להיות כמעט כאחד האדם.

מסקנתו של בית המשפט היא, שחלה על המערער חובת הקטנת הנזק על ידי שיעבור את הניתוח המומלץ ולפיכך בחן את נזקיו בהנחה שהיה עובר ניתוח כזה.

4.על אף כל טענות בא כוחו של המערער, אין להתערב בממצאיו ובמסקנתו של בית המשפט המחוזי, לעניין חובת הקטנת הנזק כאמור. כאמור, אלה מעוגנים הן בעובדות המקרה בדבר אי סבירות הסרוב להינתח והן באי האמון בגירסת המערער בנושא אי רצונו להינתח. על פי המבחנים שנקבעו בע"א גולדפרב ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מה(4) 45 וע"א 379/89 דוננפלד נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), דינים עליון לא 165 - החלטתו של בית המשפט המחוזי מעוגנת היטב גם מבחינת הדין.

5.על רקע מצבו הרפואי של המערער כמתואר לעיל, שיעור הנזק שנקבע למערער בפרטי הנזק השונים - בסכום כולל של 412,500 ש"ח - הוא סביר ואינו מצדיק התערבות. אכן, לאור ניכויי סכומי הגימלאות שקיבל ועתיד המערער לקבל מהמוסד נותר לו אך סכום פעוט כפיצוי. אולם בכך אין לשנות מגובה הפיצוי הראוי.

6.בית המשפט המחוזי החליט שכל צד ישא בהוצאותיו. על רקע הסכום הפעוט בו זכה המערער וכן בהתחשב בכך שהתביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי ללא הצדקה, כשברור שמקומה, מבחינת הסמכות, הוא בבית משפט השלום, סבר בית המשפט שאין הצדקה לחייב את המשיבים בהוצאותיו של המערער. כנגד החלטה זו ערער המערער. לדעתי, אין עילה שנתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בשאלת ההוצאות.

7.הערעור והערעור שכנגד נדחים. בנסיבות המקרה, ישא המערער בהוצאות המשיבים בערעור זה בסכום כולל של 10,000 ש"ח ומע"מ.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק :

אני מסכים. ה נ ש י א

השופט א' ריבלין :

אני מסכים. ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.