ע"א 627/01 סלימאן אלרבייעה נ. מדינת ישראל

העורר ובנו עומדים לדין בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפת קטין בנסיבות מחמירות ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. על-פי כתב-האישום, בעקבות סכסוך משפחתי עם המתלונן, חתנו של העורר, תקפו השניים את המתלונן, כך שבעוד הבן אוחז במתלונן, דקר אותו העורר בסכין ופצע אותו, ומנגד המתלונן מצדו דקר את העורר בסכין שהכין מבעוד מועד.

בית-המשפט המחוזי החליט לשחרר את הבן לחלופת-מעצר, ואילו את העורר הורה לעצור עד תום ההליכים המשפטיים.

העורר הוא כבן 41, עברו נקי. נראה, כי המעשה שעשה - הגם שהוא חמור - מהווה אירוע חד-פעמי. השאלה היא איפוא, אם ניתן להסיר על-ידי חלופת-מעצר את חשש המסוכנות העולה מעצם ביצוע העבירה.

המדינה, שהתנגדה לשחרור העורר ממעצר, הדגישה את הסכנה המיוחדת שבשחרור העורר הנובעת מן הסכסוך שבין משפחתו של העורר לבין משפחתו של המתלונן, המתגוררות באותו מקום, ומשתייכות לשבט אלאעסם. עוד נטען, כי ככלל, ראוי הוא לעצור עד תום ההליכים המשפטיים נאשם שמיוחסת לו העבירה של תקיפת אדם אחר בסכין.

אכן, מסכימה אני כי סוג העבירה הוא אמנם שיקול הפועל כנגד שחרור לחלופת-מעצר, אך זהו שיקול בלבד. כבר ציינתי בפרשה אחרת, כי ניתן ללמוד על-פי שיקול זה "על התנהגותו הצפויה של הנאשם בעתיד. ואולם, גם כאשר המעצר נסמך על חזקת מסוכנות הנובעת מחומרת העבירה, גורם זה עשוי לאבד את כוחו בשל גורמים אחרים השוללים את החשש מפגיעה בביטחון הציבור" (בש"פ 4190/97 אבוקסיס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 651, בע'

653).

במקרה שלפנינו, מתסקיר-המעצר שהכין שירות-המבחן עולה, ראשית, כי העורר נפגע קשות פיזית ונפשית מן המעצר. שנית, כי בין משפחות העורר והמתלונן נערכה סולחה. ושלישית, כי שייח' השבט, שהשפעתו רבה, גילה נכונות לפקח על העורר.

בנסיבות אלה, ולנוכח עברו הנקי של העורר, הגעתי לכלל-דעה כי יש לקבוע לעורר חלופת-מעצר.

אני מורה איפוא על שחרורו של העורר ממעצר בתנאים הבאים: הישארות במעצר-בית בבית-אחיו עלי; הפקדה במזומן או בערבות בנקאית סך של 15,000 ש"ח; המצאת ערבות צד ג' של אחי העורר על-סך 150,000 ש"ח; הימנעות עם מגע כלשהו עם עדי התביעה.

ניתן בזאת צו לעיכוב יציאת העורר מן הארץ. על העורר, אם ברשותו דרכון, להפקידו במשטרה. עד למילוי תנאים אלו, יישאר העורר במעצר.