ע"א 6276/19 מרים עטיה נ. עיזבון המנוח יוסף שאר ז"ל

1.

בקשת עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט נ' שילה ) בת"א 71109-10-18 מיום 26.8.2019 בגדרו התקבלה תביעתו של המשיב נגד המבקשת, ונקבע כי עליה לשלם לו סך של 2,720,000 ש"ח בגין שווי זכויותיה במקרקעין שירשה מאמה.

רקע

2.

מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי הצדדים חלוקים באשר למסכת העובדתית של יחסיהם החוזיים, וכי מטעם שניהם הובאו עדויות "בעייתיות מאוד" אשר העלו תמיהות וספקות ביחס לאמינותם. בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע את העובדות הבאות: המבקשת חתמה על שני הסכמי מכר בכתב ידה ובהם התחייבה למכור למשיב את חלקה במקרקעין שהייתה צפויה לרשת מאמה, וקיבלה בתמורה לכך מאות אלפי שקלים.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשת לפיה יש לבטל את ההסכמים מחמת פגמים בכריתתם. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוכח שהמשיב הטעה את המבקשת או כי הוא ניצל את מצוקתה. בית המשפט המחוזי ציין אמנם כי המבקשת היא אישה ערירית, ללא ילדים וללא קשר עם בני משפחתה, וכי היא לא הייתה מיוצגת על-ידי עורך דין בעת ההתקשרות בעסקת המכר. ואולם, חרף נתונים אלה, נקבע כי לא נפלו פגמים בעסקה המצדיקים את ביטולה. בתוך כך, קבע בית המשפט המחוזי כי גם מבחינתו של המשיב העסקה נשאה "סיכונים גבוהים", מאחר שלא היה ניתן לדעת מתי אמה של המבקשת תלך לעולמה והאם היא אכן תוריש למבקשת את המקרקעין הנדונים. נקבע כי המבקשת רצתה "כסף ביד ומיד" בתמורה למכירת זכות שלא היה ידוע מתי תתממש, אם בכלל, ומשכך לא ניתן לומר כי העסקה הייתה גרועה מבחינתה במידה בלתי סבירה. עוד נקבע כי איש לא מנע מהמבקשת לפנות לעורך דין לצורך הסדרת העסקה, וכי אין לה להלין אלא על עצמה.

4.

לבסוף קבע בית המשפט המחוזי שהמבקשת סברה שמכירת חלקה בעיזבון אמה, שהייתה עדיין בחיים, בתמורה לכספים שקיבלה ותקבל מהמשיב, היא תמורה סבירה והוגנת. נקבע כי אין יסוד לטענותיה של המבקשת לפיהן היא לא חתמה על ההסכמים ולא קיבלה כל תמורה.

5.

לנוכח כל האמור הורה בית המשפט המחוזי לכונסי הנכסים שמונו בהליכי קיום הצוואות של האם, שבינתיים מכרו את המקרקעין האמורים, להעביר את חלקה של המבקשת בכספי המכירה למשיב.

6.

המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, היא הבקשה שבפניי.

הבקשה דנן

7.

בבקשתה טוענת המבקשת, בעיקרו של דבר, כי סיכויי הערעור טובים. בהקשר זה נטען כי בית המשפט המחוזי לא קבע איזה מבין שני ההסכמים שבין המבקשת למשיב תקף וכי לא נקבע באופן פוזיטיבי כי התמורה שולמה במלואה.

המבקשת הוסיפה כי אף מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן קיים חשש שאם תזכה בסופו של יום בערעורה, המשיב לא יוכל להחזיר לה את הסכום שנפסק לזכותו בבית המשפט המחוזי. המבקשת מבססת את טענתה זו על עדות בנו של המשיב, בה ציין כי אביו אינו בעל חשבון בנק וכי הוא שומר את כל כספו במזומן. עוד נטען כי אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין, מצבה הכלכלי של המבקשת יורע, עד כדי שהיא עלולה למצוא עצמה ללא קורת גג. לטענת המבקשת, למשיב לא ייגרם נזק ממשי אם יעוכב ביצועו של פסק הדין, שכן הסכום שנפסק לטובתו מצוי ומוחזק אצל כונסי הנכסים כאמור, ואין חשש שלא יקבלו אותו אם ערעורה של המבקשת יידחה בסופו של יום.

8.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי סיכויי הערעור קלושים שכן המבקשת מערערת על קביעות מהימנות וקביעות עובדתיות, אשר אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן. עוד נטען כי המבקשת לא הוכיחה ששיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לטובתה, וזאת בין היתר מאחר שלא העלתה כל חשש שהמשיב לא יוכל להשיב לה את שווי חלקה במקרקעין אם תזכה, בסופו של יום, בערעורה. כן הודגש כי המבקשת לא נדרשת להוציא כספים אלה "מכיסה", שכן הם מעולם לא היו ברשותה, אלא הם מוחזקים בידי כונסי הנכסים שמונו בהליך קיום הצוואות של אמה.

דיון והכרעה

9.

לאחר העיון בבקשה ובתשובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מושכלות יסוד הן כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצועו של פסק דין, וכי על המבקש עיכוב ביצוע כאמור להוכיח קיומם של שני תנאים – כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו וכי סיכויי הערעור להתקבל טובים. זאת, בעיקר מקום בו מבוקש לעכב פסק דין המטיל חיוב כספי, שכן, ככלל, ביצוע פסק דין כאמור אינו מוביל לנזק בלתי הפיך (ע"א 9167/17 בן דוד נ' קליפר (28.12.2017) (להלן: עניין בן דוד )). איני סבורה כי המבקשת הרימה את הנטל המוטל עליה, כמפורט להלן.

9.

מבלי לטעת מסמרות בשלב זה, לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור גבוהים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס, בעיקרו של דבר, על קביעות עובדתיות ביחס לעסקת המכר שבין המבקשת לבין המשיב. אשר לטענה כי לא נקבע באופן פוזיטיבי בפסק הדין כי התמורה שולמה למבקשת, הרי שבית המשפט המחוזי ציין במפורש כלהלן:

"[המבקשת] הכחישה כי כתבה את ההסכמים וטענה שהיא לא קיבלה כל תמורה בגין העסקה. הוכח כי גרסתה אינה אמת והיא כתבה את ההסכמים בכתב ידה וקיבלה מאות אלפי ש"ח בתמורה למכירה חלקה בירושה העתידית במגרש ... אציין כי קיימת אי נוחות רבה מחוסר הבהירות ביחס לשאלה מה היה סכום התמורה ששולם בפועל ל[מבקשת] עבור המגרש. ברם, [המבקשת] בחרה להכחיש קבלת כל תמורה ולא הגישה תביעה בטענה שלא שולמה לה כל התמורה ולפיכך, אין לה להלין אלא על עצמה" (ההדגשה הוספה, י.ו).

אני סבורה כי הדברים מדברים בעד עצמם ואף הם משליכים על סיכויי הערעור.

10.

בנוסף לכך, אף שיקולי מאזן הנוחות אינם מטים את הכף לעבר המבקשת. ככלל, פסק דין המטיל חיוב כספי יעוכב רק במקרים בהם קיים חשש ממשי לכך שהמשיב לא יוכל להשיב את הכספים שישולמו לו אם יתקבל הערעור (ע"א 388/16 ברזל נ' מוסדות נחמת ציון ירושלים (בפירוק) , פסקה 18 (20.1.2016); עניין בן דוד ). בענייננו, המבקשת אמנם טענה כי המשיב אינו שומר את כספו בחשבון בנק, אך לא ביססה כל טענה בדבר מצבו הכלכלי לפיה אם תזכה בסופו של יום בערעורה, הוא לא יוכל להשיב לה את הסכום בו זכה בפסק הדין המחוזי. אף משכך, לא מצאתי הצדקה לעכב את ביצוע פסק הדין.

11.

סוף דבר: לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך של 2,000 ש"ח.