ע"א 6303/00 שמעון רייקין נ. מ.ס.ח.א. כתר הצפון בע"מ

המערער הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דן בבקשה לביטול פסק בוררות. המשיבה הגישה בקשה לדחיית הערעור על הסף, כיון שעל פי סעיף 38 לחוק הבוררות התשכ"ח1968- היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור, ולא ערעור ברשות.

המערער בתגובתו מבקש לאפשר לו לתקן את הטעות, ומצרף בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור. הוא מסתמך על ההלכה לפיה ניתן לראות טעם מיוחד בעובדה שבבית המשפט תלוי ועומד הליך המתייחס לאותו עניין, כפי שנקבע בב"ש 1186/85, איליט בע"מ נגד אלקו חרושת תעשיות מכניות בע"מ, פ"ד מ(2) 15; ב"ש 273/86, אלקו חרושת אלקטרו מכנית בע"מ נגד איליט בע"מ ואח', פ"ד מ(2) 251.

אולם הלכה זו אינה בלתי מוגבלת, והיא סוייגה בסייגים שונים. בין היתר נקבע:

"הלכה פסוקה היא, כשתלוי ועומד לפני בית-המשפט ערעור באותו הענין, יכולה עובדה זו לשמש טעם מיוחד להארכת מועדים שהוחמצו. (המ'132/56, דוד לוי נ' אברהם מורגנשטיין ואח', פ"ד י 1293, 1291; פ"ע כד 408 בעמ' 1293). אלא שאינני סבור שהלכה זו מחייבת בכל המקרים. על בית-המשפט לשקול כל מקרה ומקרה ונסיבותיו, שכן אחרת יוצא שמערער שכנגד יוכל להגיש את ערעורו בכל שלב עד למועד הדיון בערעור. בכך ייעשו סדרי הדין פלסתר ותקנה 401 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג1963-, תיהפך למיותרת. לא בכך חפץ בית-המשפט ולא לכך התכוון בהלכה האמורה. כוונתה המעשית היא, אם אכן קיימת סיבה סבירה לאיחור, גם אם סיבה זו אינה מתעלה ל'טעם מיוחד' יכול בית-המשפט לראות בעובדה שערעור באותו ענין תלוי ועומד באותו בית-משפט 'טעם מיוחד' להארכת המועד." (המ' 359/78 (ע"א 580/76), רינה פלקון ואח' נגד שם טוב כהן ואח', פ"ד לב (2)401).

העובדה שתיק הערעור תלוי ועומד בבית המשפט אינה יכולה להועיל למערער: אמנם כל עוד לא הוריתי על מחיקת הערעור שהוגש, הרי באופן טכני עדיין קיים בפני בית המשפט ערעור באותו עניין. אולם במקרה זה מודה אף המערער, אם גם לא בפה מלא, כי לא היה מקום להגשת הערעור, ומלכתחילה צריך היה להגיש בקשת רשות ערעור. העובדה שעדיין לא ניתנה ההחלטה הסופית המצהירה על מחיקתו של הערעור, אין בה כדי להפיח רוח חיים בערעור שמעולם לא היה בעל קיום אמיתי. השארת הערעור על כנו בנסיבות אלו, כמוה כהנשמה מלאכותית למי שכבר אינו בין החיים.

זאת ועוד: אם אקבל את הטענה שעצם הגשת ערעור בעניין כלשהו מהווה עילה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור באותו עניין, יהיה בכך כדי לרוקן מתוכנן את התקנות הקובעות תנאים להגשתן של בקשות רשות ערעור. שכן כל אימת שיוגש ערעור מקום שמלכתחילה צריך היה להגיש בקשת רשות ערעור, תינתן למערער אורכה כמעט אוטומטית להגשת הערעור. אינני סבורה כי זהו המצב הראוי: הכלל בדבר ההתחשבות בקיומו של הליך תלוי ועומד עשוי להועיל מקום בו הוגש לבית המשפט הליך נוסף, שאיננו הערעור שהוגש שלא כדין. במקרה כזה, עומדת למגישי הערעור הגנה כפולה: מבחינת הנטל על בית המשפט, העובדה שבית המשפט יידרש ממילא לפרשה, עקב קיומו של ההליך שהוגש כדין, יוצרת מצב בו הארכת המועד לא תטיל עומס משמעותי נוסף על בית המשפט. ואילו מבחינת עקרון סופיות הדיון וזכותו של הצד שכנגד לסיום ההליכים, יש בהגשת הערעור, אף אם מקורה בטעות, כדי להתריע בפני הצד שכנגד על הכוונה לתקוף את הערעור, ובכך למנוע ממנו להניח כי ההליכים הסתיימו ופסק הדין של הערכאה הקודמת הפך חלוט.

במקרה זה, כאשר הוגש ערעור במקום בקשת רשות ערעור, מתקיים התנאי השני מבין הנזכרים, דהיינו ניתנה הודעה לצד שכנגד על הכוונה לתקוף את פסק הדין. אולם התנאי הראשון אינו מתקיים. שכן, כאמור, אין ספק שדין הערעור שהוגש להימחק, ובית המשפט אינו צפוי לעסוק בנושא זה, אלא במסגרת בקשת רשות הערעור לגביה מבוקשת הארכת המועד.

מסקנתי מכל האמור היא כי אין בעובדת קיומו של הערעור התלוי ועומד, כשלעצמה, כדי להצדיק הארכת המועד. עם זאת, יש להמשיך ולבחון אם קיימת עילה אחרת למתן האורכה.

במקרה זה אינני סבורה שקיימת עילה כזו: המדובר באיחור עקב טעות בדבר מצב משפטי. טעויות כאלה אינן מוכרות, בדרך כלל, כעילה להארכת מועד, מקום שנדרש טעם מיוחד לכך. במקרה זה הטעות אינה תוצאה של מורכבות מיוחדת או חוסר ודאות בדבר המצב המשפטי, שכן ההוראה בדבר ההליך הראוי מפורשת בחוק הבוררות. על כך יש להוסיף את העובדה שהבקשה להארכת המועד הוגשה רק לאחר שהמשיבה ביקשה למחוק את הערעור על הסף, ובאיחור ניכר, כשישה חודשים לאחר הגשת הערעור. בהתחשב בכל אלו אינני סבורה שיש הצדקה להארכת המועד.

אני דוחה, איפוא, את הבקשה להארכת המועד ומקבלת את הבקשה למחיקת הערעור.