ע"א 6389/00 יוסף סרחאן נ. מדינת ישראל

השופטת מ' נאור :

1.המערערים, יוסף כמאל סרחאן ויוסף סרחאן סרחאן, הינם, לטענתם, יורשיו על פי דין של המנוח סרחאן יוסף קאסם סרחאן (להלן: המנוח). המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה לפסק דין הצהרתי. הם ביקשו להצהיר שחלקות 16 ו17- בגוש 18517 (כיום 18507) בכפר מג'ד כרום הינן בבעלותם והם זכאים להירשם בלשכת רישום מקרקעין כבעלים. עוד ביקשו להצהיר על בטלותה או ביטולה של תעודה שפורסמה בילקוט הפרסומים מיום 19.6.53 בחתימת שר האוצר דאז, לוי אשכול, בתוקף סמכותו לפי סעיף 2 לחוק רכישת המקרקעין (אישור פעולות ופיצויים) תשי"ג1953- (להלן - התעודה). לפי התעודה, בכל קרקעות הכפר ברווה בשטח כולל של 13,542 דונם התקיימו התנאים הבאים: ביום 1.4.52 לא היו בחזקת בעליהן; בין 14.5.48 ל1.4.52- הם שימשו והוקצו לצורכי התיישבות ופיתוח חיוניים. הם עודם דרושים לצרכים האמורים. לכן - יקומו לקניין רשות הפיתוח מיום 19.6.53.

2.המשיבים (מדינת ישראל, אפוטרופוס לנכסי נפקדים, רשות הפיתוח ומנהל מקרקעי ישראל) הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לדחייה על הסף בשל מעשה בית דין. בקשתם התקבלה על ידי ערכאה ראשונה (כב' השופט ע' גרשון). על כך נסוב הערעור שבפנינו.

3.פסק הדין בגינו נדחתה התביעה על הסף בשל מעשה בית דין הוא פסק דין בפשרה שניתן ביום 2.9.87 בבית המשפט המחוזי בחיפה בתיק הסדר 3 /ברווה. הצדדים לדין היו חברת הכשרת הישוב, הקרן הקיימת והאפוטרופוס לנכסי נפקדים. וזו לשונו של פסק הדין המוסכם:

" פסק-דין

נשוא הדיון במשפט זה הוא זכאות ופיצויים לפי חוק רכישת מקרקעין ביחס לשתי חלקות אדמה בכפר בירווה שנרכש לפי חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים) ר.פ. 350 מיום 18.11.54. השאלה היא למי זכות הפיצויים עבור בעלות החלקות 16, 17 בגוש 8517 ברווה הרשומות ע"ש רשות הפיתוח 2 הצדדים לאחר שמיעת ראיותיהם הגיעו לידי הסכם פשרה בישיבת היום וביהמ"ש אישר את הפשרה הנדונה ונתן לה תוקף של פסק דין.

אי לכך אני מחליט כדלקמן:

חלקה 16 בגוש 18517 מנדטורית זכות הפיצויים היא כדלקמן: 35/200 לקרן קיימת לישראל

82,5/200 לעזבון סרחאן יוסף סרחאן

82,5/200 לעזבון מוצטפה יוסף סרחאן

לחלק 17 בגוש 18517 מנדטורית זכות הפיצויים היא כדלקמן -

עזבון סרחאן יוסף סרחאן ½

עזבון מוצטפה יוסף סרחאן ½

....".

4.המערערים סומכים על פסק הדין האמור לענין הגדרת זכויותיהם במקרקעין, אך טוענים הם כי ההפקעה משנת 1953 בטלה מדעיקרא מטעמים שונים שציינו בתביעתם. בדין טוענים המשיבים שהמערערים מנועים מלתבוע הצהרה על בעלותם בקרקע. הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין חוסם את דרכם לעשות כן. אין אדם יכול לטעון שהפקעה בטלה מדעיקרא לאחר שכבר ניתן, בהסכמתו, פסק דין חלוט לפיו זכאי הוא לפיצוי בגין ההפקעה. בדיון בפנינו בעל פה טען בא-כוח המערערים כי המערערים לא נטלו מעולם בפועל את הפיצויים. שאלה זו לא הועלתה וגם לא התבררה בערכאה הראשונה. אני סבורה שאין בשאלה אם הפיצויים התקבלו בפועל כדי לאצול על ענייננו. הפשרה שנעשתה משמעותה היא שהמנוח היה בעבר (לפני ההפקעה) בעלים של חלק מחלקות 16 ו17- שנרשמו כפי שעולה מפסק הדין על שם רשות הפיתוח. בגין כך זכאי היה המנוח לפיצויי הפקעה. הסדר מוסכם לפיו יתקבל פיצוי בגין הפקעת הקרקע אינו מאפשר למערערים לטעון עוד לבטלות ההפקעה, ומכאן - לבעלות במקרקעין. כידוע, גם פסק דין בהסכמה יכול להוות מעשה בית דין (נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי עמ' 330 ואילך). מקובלת עלי גם קביעת הערכאה הראשונה לפיה קיימת, לצורך סוגיית מעשה בית דין, זהות של הצדדים לדיון בשני ההליכים. המערערים היו צד להליך הקודם, והיה להם יומם בבית המשפט. המשיבים לפנינו הינם "צדדים קרובים" לצדדים שבהליך הקודם (השוו: ע"א 165/76 רשות הפיתוח נ' עזאם, פ"ד לא(1) 253).

5.בבחינת למעלה מן הצורך, נעיר גם לגוף הענין: המערערים טענו, כאמור, ש"התעודה" בטלה מטעמים שונים שפורשו בתביעתם. המשיבים הצביעו על הליך אחר במסגרת הסדר הקרקעות האמור שבו אחד התובעים היה המנוח לגבי מקרקעין אחרים בשטח ההפקעה. התובעים, ובהם המנוח, ביקשו לתקוף את מעשה ההפקעה (שהיא אותה הפקעה נשוא ההתדיינות שבפנינו). הם טענו שלא התקיימו התנאים להפקעה. תביעתם נדחתה, וגם ערעור על כך לבית משפט זה - נדחה: ע"א 2275/92 חסאן בשאר ואח' נ' רשות הפיתוח (לא פורסם). בערעור האמור עמד בית משפט זה על כך שהשיהוי הרב של יותר מ40- שנה בהעלאת טענות עובדתיות שונות בענין תוקפה של התעודה נועל את הדלת בפני המערערים בשאלה זו. (פסק דין מיום 22.7.96 מפי חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן והשופטים צ' טל וי' טירקל). כוחם של דברים אלו שנאמרו בעניינה של אותה הפקעה בהליך שהמנוח היה צד לו, יפה גם לענייננו.

6.בא-כוח המערערים מוסיף וטוען כי הקרקע עומדת בשממונה מאז ההפקעה ולא נעשה בה כל שימוש קרוב ל50- שנה. בסיכומי התשובה מזכירים המערערים את ההחלטה שניתנה זמן קצר קודם לכן בבג"צ 2390/96 יהודית קרסיק נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625. הערכאה הראשונה לא התייחסה בפסק דינה לטענה שמטרת ההפקעה נזנחה. אולם, עיון במסמכי התביעה ובסיכומי ב"כ המערערים בערכאה הראשונה בשאלת הדחייה על הסף, מעלה כי הטענות בענין זניחת מטרת ההפקעה לאורך שנים לא הועלו כעילה נפרדת, אלא כאינדיקציה לכך שהמקרקעין לא היו דרושים מלכתחילה לצורכי התיישבות ופיתוח חיונים. בסיכומיהם בערכאה הראשונה בענין הבקשה לדחייה על הסף, לא טענו המערערים, ולו באופן חלופי, כי גם אם תתקבל טענת מעשה בית דין לגבי ההפקעה משנת 1953 יש בידיהם עילה נפרדת - לפיה מטרת ההפקעה נזנחה.

7.אני מציעה לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ש"ח.

ש ו פ ט ת

השופטת ט' שטרסברג-כהן :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת א' פרוקצ'יה :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

ה ו ח לט כאמור בפסק הדין של השופט מ' נאור.