ע"א 6392-23 ע"א 6392-23

1.בבקשה שלפניי נתבקשתי להורות על הטלת עיקולים זמניים על נכסי המשיב 1, המנוח מנשה עובדיה ז"ל (להלן: עובדיה) – זאת, עד להכרעה בערעור אשר הוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ש' גלר) אשר ניתן ביום 4.5.2023 בגדרי ת"א 31767-04-18 (להלן: פסק הדין מושא הערעור), ועל החלטת בית המשפט מיום 25.6.2023 בנוגע להוצאות המשפט (להלן: החלטה בדבר ההוצאות). בפסק הדין מושא הערעור, קיבל בית משפט קמא בחלקה את תביעתם של המערערים, סריגמיש הפצה בע"מ וג. שטיינברג יבוא והפצה בע"מ (להלן, במאוחד: סריגמיש או החברה), נגד עובדיה, וקבע כי עובדיה חב בתשלום פיצויים לסריגמיש בסך כולל של 1,489,117 ש"ח (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ומע"מ). כן נקבע כי מהסכום האמור יקוזזו הסכומים אשר שולמו לסריגמיש בפועל על-ידי המשיב 2, המנוח סין אנטה לוי ז"ל (להלן: לוי). בהחלטה בדבר ההוצאות נקבע כי עובדיה יחוב בהוצאותיה של סריגמיש בקשר עם ההליך בסך כולל של 300,000 ש"ח.

2.עניינו של הערעור בשאלה ממוקדמת ונקודתית, אשר נוגעת להערכת הנזק. אסתפק אפוא בהצגת המסכת העובדתית שבה עסקינן בקיצור נמרץ.

3.במהלך עסקיה, נודע לסריגמיש – חברה אשר עוסקת בייבוא ובהפצה של הלבשה תחתונה – כי עובדיה, לקוח של החברה, ולוי, עובד של החברה, קשרו ביניהם קשר על-מנת לגנוב ממנה סחורה בהיקף נרחב במשך עשרים שנים. משנודע לסריגמיש אודות הגניבה, היא התעמתה עם עובדיה ולוי. בסופו של דבר, הגישה סריגמיש תביעה לבית משפט קמא בה טענה כי עובדיה ולוי גנבו ממנה סחורה בשווי של למעלה מ-6,000,000 ש"ח.

4.ביום 12.9.2018 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד לוי על מלוא סכום התביעה, והתביעה המשיכה להתנהל נגד עובדיה.

5.לאחר שניתח את הראיות שנפרשו לפניו, קבע בית משפט קמא כי עלה בידי סריגמיש לעמוד בנטל הגבוה להוכחת גניבה על-ידי עובדיה. יודגש כבר עתה, כי הצדדים אינם חלוקים בנוגע לכך שפסק הדין קבע, כעניין שבעובדה, כי הגניבה נמשכה כ-20 שנים.

6.להוכחת נזקיה הגישה סריגמיש חוות דעת שנערכה על-ידי רו"ח עופר אלקלעי (להלן, בהתאמה: חוות הדעת ו-רואה החשבון). חוות הדעת הציעה שתי אפשרויות לחישוב הנזק, כששתיהן נסמכות על אותה שיטת מדידה: השוואת משקל חבילות הסחורה שנמסרו לעובדיה בפועל, באמצעות הנתונים שבידי חברת המשלוחים מזמן אמת, למשקלי החבילות כפי שדווחו לסריגמיש על-ידי עובדיה ולוי – כשפערי המשקל משקפים את משקל הסחורה שנגנבה על-ידי עובדיה ולוי. ואלה הן שתי האפשרויות להערכת הנזק בהתבסס על פערי המשקל, כאמור בחוות הדעת: (1) הכפלת פער המשקל בשווי הממוצע של קילוגרם סחורה שנמסרה לעובדיה; וכן (2) הכפלת פער המשקל בשווי הממוצע של סחורה יקרה, תוך הנחה שגנבים יעדיפו לגנוב את העידית. לרואה החשבון היו נתוני שקילה מחברת המשלוחים רק ביחס לחמש שנים (החל מחודש מרץ 2012 ועד לחודש יולי 2017). על-מנת להעריך את הנזק ליתרת התקופה, רואה החשבון עשה אקסטרפולציה, והניח כי הסחורה שנגנבה בתקופה שאין לגביה נתונים הייתה באותו שווי יחסי כמו בתקופה שיש לגביה נתונים.

7.בנוגע לתקופה שלגביה ישנם נתונים, בית משפט קמא קיבל את חוות הדעת, ובחר באפשרות הזולה יותר שהוצעה בה (הכפלת פער המשקל בשווי הממוצע של קילוגרם סחורה שנמסרה לעובדיה). בנוגע לתקופה שאין לגביה נתונים, בית המשפט קבע כי סריגמיש אומנם זכאית לפיצוי אחרי שהוכיחה שהגניבה נמשכה גם בתקופה זו, אולם האקסטרפולציה שבחוות הדעת אינה מַסְפֶּקֶת להוכחת נזקיה של סריגמיש בתקופה זו. עם זאת, נקבע כי נוכח משך התקופה והזמן שחלף, ישנם קשיים מובנים בהוכחת הנזק, שבעטיים ניתן לקבוע את הפיצוי הדרוש בהתבסס על אומדנא. בהתאם לכך, בית המשפט צמצם את הפיצוי שנקבע בחוות הדעת בשני אופנים: (1) צמצום סכום הפיצוי – בית המשפט קבע כי הפיצוי שייפסק לסריגמיש בגין התקופה שאין לגביה נתונים יעמוד על מחצית הפיצוי שנקבע לתקופה שיש לגביה נתונים; וכן (2) קיצור תקופת הפיצוי – בית המשפט צמצם את תקופת הפיצוי לתקופה כוללת של עשר שנים בלבד (חמש שנים שלגביהן יש נתונים, וחמש שנים ללא נתונים) חלף עשרים שנות גניבה – זאת, אחרי שסבר כי לא ניתן להעניק לסריגמיש פיצוי, ולו על דרך אומדנא, בגין מלוא תקופת הגניבה.

8.בהתאם לאמור בפסק הדין מושא הערעור, הגישה סריגמיש בקשה לעניין הוצאות לאחר פסק הדין, ועובדיה הגיב לבקשה. בית המשפט דן בבקשה, ובשים לב לפער שבין סכום התביעה (למעלה מ-6,000,000 ש"ח) לפיצוי שנפסק בפועל (כ-1,500,000 ש"ח) קבע כי עובדיה יישא בהוצאות סריגמיש בסך של 300,000 ₪ בלבד.

9.על פסק הדין הגישה סריגמיש ערעור לבית משפט זה. במסגרת ערעור זה, הוגשה הבקשה שלפניי.

10.במסגרת הערעור, העלתה סריגמיש השגות בנוגע לשני היבטים של פסק הדין קמא: (1) משעה שהוכחה הגניבה לתקופה של 20 שנים, היה על בית המשפט לפסוק לה פיצוי בגין כל תקופת הגניבה, ולא בגין מחציתה בלבד. אבהיר כי סריגמיש אינה מערערת על החלטתו של בית משפט קמא להעדיף את ההערכה השמרנית של רואה החשבון, ועל כך שבית המשפט העריך את נזקיה בגין השנים שלגביהן אין מידע ישיר ב-50% בלבד. ערעורה מצומצם לתקופה שביחס אליה נקבע כי המשיבים גנבו ממנה סחורה, אולם חרף זאת לא נפסק לה כל פיצוי. בעניין זה טוענת סריגמיש, בין היתר, כי נזק ראייתי שגרמה הגניבה הביא לכך שהיא אינה יכולה כיום לאמוד את נזקיה והדבר אינו צריך לעמוד לה לרועץ; וכן (2) ההוצאות שנפסקו בסך של 300,000 ש"ח אינן משקפות את הוצאותיה של סריגמיש אשר עמדו על סך של 1,103,104 ש"ח. סריגמיש טוענת כי לא הייתה הצדקה להפחתת ההוצאות בשיעור בו הופחתו. בפרט, נטען כי הפחתת ההוצאות לא היתה מוצדקת לנוכח העובדה שעובדיה הכחיש את כל רכיבי התביעה – התנהלות שהצריכה את ניהול ההליך עד תום.

11.לצד הערעור, הגישה סריגמיש את בקשתה הנוכחית, בה ביקשה להותיר על כנם את העיקולים הזמניים אשר הוטלו במסגרת ההליך קמא על נכסיו של עובדיה. נטען כי הותרת העיקולים על כנם נדרשת על-מנת להבטיח את אפשרותה של סריגמיש להיפרע מנכסיו של עובדיה, במידה וערעורה יתקבל. לטענת סריגמיש, מאזן הנוחות נוטה לטובתה וסיכויי ערעורה גבוהים. לעניין מאזן הנוחות, נטען כי יורשתו-אלמנתו של עובדיה משתמשת בנכסיו המעוקלים מזה תקופה ארוכה, וכי היא לא תיפגע מהארכת תוקפם של העיקולים. כן נטען כי על-מנת לשלם את יתרת חובו של עובדיה בהתאם לפסק הדין, נאלץ עזבונו לממש את אחד מנכסיו המעוקלים – דבר שמוכיח כי אם סריגמיש תזכה בערעורה יהיה לה קשה לגבות את חובה מהעיזבון. מבחינת סיכויי הערעור נטען כי אלו טובים למדי, וזאת בהתבסס על האמור בכתב הערעור.

12.לאחר עיון בערעור ובבקשה לסעד זמני, מצאתי כי אלו מצריכים את תשובת המשיבים לגבי טענת סריגמיש באשר לתקופת הפיצוי, אולם לא בנוגע לטרונייתה בעניין ההוצאות. "הלכה היא, כי ככלל – ופרט למקרים חריגים בהם נפלה טעות קיצונית – ערכאת ערעור אינה מתערבת בפסיקת הוצאות המהווה 'פררוגטיבה של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של התיק ואת התנהלות הצדדים במשפט'" (ראו: ע"א 9323/04 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בנין 17 מתחם 5, פסקה 38 (23.7.2006)). לא מצאתי בטענות סריגמיש בעניין ההוצאות סיבה טובה לסטות מהכלל האמור – זאת, במיוחד בשל העובדה שהיקף התביעה שהתקבל הוא כרבע מסכום התביעה. נוכח האמור, ובהתאם לאמור בתקנה 138(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, הוריתי למשיבים להגיש תשובה בכתב לערעור אשר תתייחס לטענת סריגמיש בנוגע לתקופת הפיצוי, וכן בנוגע לבקשה לסעד זמני בערעור. כן הוריתי בהחלטתי זו על מתן צו ארעי, אשר הותיר על כנם את כל העיקולים האמורים בסעיף 4 לפסיקתא שניתנה על-ידי בית משפט קמא ביום 29.6.2023, וזאת עד למתן החלטה אחרת.

13.בהתאם להחלטתי, הגיש עובדיה את תשובתו לערעור ולבקשה לסעד זמני. בתשובה נטען כי לא נפל פגם בקביעתו של בית משפט קמא בנוגע לתקופת הנזק. נטען כי ביחס לתקופה הרחוקה ביותר, שלא נפסק לגביה פיצוי, התשתית הראייתית שעמדה בפני בית משפט קמא הייתה דלה; ומשכך הוא, בדין לא נפסקו פיצויים בגין תקופה זו. בנוגע לטענה בדבר נזק ראייתי, נטען כי לא הוכחה הטענה לפיה מחדל או מעשה של עובדיה הוא שגרם לנזק הראייתי. בתשובה לבקשה לסעד זמני, נטען כי סיכויי הערעור נמוכים, וזאת נוכח האמור בתגובה לערעור. בנוגע למאזן הנוחות, נטען כי סריגמיש לא הוכיחה שייגרם לה נזק בלתי הפיך במידה והעיקולים יוסרו. כן נטען כי הותרת העיקולים על כנם תגרום לאלמנתו של עובדיה "נזקים נפשיים וכלכליים".

14.להשלמת התמונה, אציין כי בהחלטתי מיום 7.9.2023 נעתרתי לפנייתם המשותפת של הצדדים והוריתי על הסרתו של אחד העיקולים שנקבעו בצו הארעי.

15.לאחר עיון בכתובים, הגעתי למסקנה כי מן הדין להיעתר לבקשה לסעד זמני, אם כי יש מקום לאפשר לעובדיה לבקש הסרה חלקית של העיקולים, כפי שיפורט להלן.

16.בידוע הוא, כי "על המבקש מתן סעד זמני בערעור להוכיח כי סיכויי ערעורו להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בין שיקולים אלה [...] מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", אך ככלל יינתן מעמד בכורה לשיקול מאזן הנוחות" (ראו: עע"מ 4955/20 יושר נ' הממונה על שוק ההון ביטוח וחסכון, פסקה 8 והאסמכתאות שם (28.7.2020)).

17.אני סבור כי בענייננו-שלנו מאזן הנוחות נוטה לטובת סריגמיש. בהינתן שעזבונו של עובדיה היה צריך לממש את אחד הנכסים המעוקלים על-מנת לפרוע את חובו לסריגמיש, ולנוכח האמור בתשובה מטעם עובדיה, לפיה אלמנתו איבדה את מרבית הונה (סעיף 29 לתשובת עובדיה), נראה שיש ממש בחששה של סריגמיש כי במידה וערעורה יתקבל היא תתקשה לגבות את החוב מעיזבונו של עובדיה. מנגד, מלבד טענות כלליות בתשובה מטעם עובדיה, לא עלה טעם של ממש מדוע הותרת העיקולים על כנם תקשה על חייה של אלמנתו.

18.מבחינת סיכויי הערעור אסתפק בלומר, מבלי לקבוע מסמרות, כי אלה אינם מבוטלים. על-פניו, נראה כי יש ממש בטענת סריגמיש לפיה הסיבה בגינה היא לא יכלה להוכיח את נזקיה היא הנזק הראייתי שנוצר בעקבות הגניבה; ומשכך הוא, לא היה זה נכון שלא לפסוק לה פיצוי בגין כל תקופת הגניבה על דרך אומדנא. במידה ותתקבל טענתה של סריגמיש בדבר הנזק הראייתי – וטענה זו לא ניתן לבטל במחי-יד – הרי שעל-פניו לפחות היא תהא זכאית לפיצוי המרבי בהתאם לתחשיב החלופי והגבוה של רואה החשבון (ראו: אריאל פורת ואלכס שטיין, "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה למצבים טיפוסיים של אי-וודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט כא(2) 191 (תשנ"ח); וכן: Armory v. Delamirie, 93 Eng. Rep. 664 (K.B. 1722); General Tire & Rubber Co. v. Firestone Tire & Rubber Co., [1975] 2 All E.R. (H.L.)). השאלה שעולה כאן – ולעובדיה אין, לכאורה, מענה ברור וסדור עליה – היא מדוע בחר בית משפט קמא לפסוק פיצוי על דרך אומדנא רק בנוגע לחלק מתקופת הגניבה לגביו לא הוכח הנזק.

19.נוכח כל האמור, ראיתי לנכון להיעתר לבקשה לסעד זמני ולהותיר את העיקולים על כנם. עם זאת, ייתכן וניתן יהיה לצמצם את היקף העיקולים בעתיד. במסגרת הערעור סריגמיש מבקשת כי ייפסק לה פיצוי לעשר שנים נוספות, בהתאם לחישוב שנקבע על-ידי בית משפט קמא ביחס לתקופה לגביה לא קיימים נתונים בדבר היקף הנזק המדויק. לגבי תקופה זו, שמשכה חמש שנים, נפסק בפסק הדין מושא הערעור פיצוי בסך של 443,000 ש"ח. מכיוון שכך, הפיצוי המירבי לו תהא סריגמיש זכאית, אם יתקבל הערעור בנוגע לעשר השנים הנוספות, עומד על סך של 886,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ומע"מ (להלן: הפיצוי הנתבע בערעור).

20.בהיעדר נתונים ברורים, הנני קובע כי העיקולים ייוותרו על כנם עד להכרעה בערעור. מובהר בזאת כי עובדיה רשאי לפנות בבקשה מתאימה להסרת חלק מהעיקולים, באופן שיותיר עיקולים על נכסים בשווי הפיצוי הנתבע בערעור (בתוספת חלק מהחוב אשר נפסק לטובתה של סריגמיש בפסק הדין קמא ועדיין לא שולם). טוב יעשו הצדדים אם ישכילו להגיש בעניין זה בקשה מוסכמת או עמדה מוסכמת לבית המשפט.

21.סוף דבר – הבקשה לסעד זמני מתקבלת. אני מורה בזאת על הותרת העיקולים המפורטים בסעיף 4 לפסיקתא מיום 29.6.2023 על כנם, למעט צו העיקול אשר הוטל על חשבון מס' 62367 בסניף 34 בבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, שעל ביטולו הוריתי בהחלטתי מיום 7.9.2023. עובדיה ישלם לסריגמיש הוצאות הבקשה בסך כולל של 5,000 ש"ח.