ע"א 6398/19 מיכאל רקיצנוב נ. אירינה רקיצנוב

1.

במוקד הבקשה לעיכוב ביצוע, סכסוך בין זוג הורים לבתם על נכס מקרקעין ביישוב בני עי"ש (להלן: הנכס ו- הבקשה , בהתאמה); כאשר הסכסוך מתנהל במסגרת הליך פשיטת הרגל בעניינה של הבת, המשיבה 1 (להלן: החייבת ) . בבקשה מבקשים הורי החייבת (להלן גם: המבקשים ) לעכב שתי החלטות שהתקבלו בימים 22.4.2018 ו-28.5.2018 (השופטת נ' גרוסמן , פר"ק 6632-12-11) שבגדרן, לפי הנטען, הורה בית המשפט המחוזי על פירוק השיתוף בנכס ומכירתו כפנוי (להלן: ההחלטות ).

2.

בדצמבר 2011 הגישה החייבת בקשה למתן צו לכינוס נכסיה ולהכרזה עליה כפושטת רגל; ביום 12.2.2012 ניתן צו הכינוס, וביום 22.5.2014 מונה המשיב 2 כמנהל מיוחד בתיק פשיטת הרגל (להלן: המנהל המיוחד ). אין צורך להציג את כל השתלשלות העניינים בהליך פשיטת הרגל, והעיקר לענייננו הוא שבשלהי שנת 2016, ובלא שהחייבת מצידה מסרה מידע בנושא, התברר למנהל המיוחד כי רשומה לטובתה – יחד עם הוריה – הערת אזהרה על זכויות הבעלות בנכס, שממנה עולה כי לחייבת שליש מהזכויות בו. עוד התברר למנהל המיוחד כי מספר חודשים לאחר מתן צו הכינוס חתמו החייבת והוריה על הסכם מכר ללא תמורה, שבמסגרתו העבירה החייבת את זכויותיה בנכס למבקשים; ואולם עסקה זו לא הושלמה ברישום. המנהל המיוחד טען כי העברת הזכויות להורים מהווה הענקה פסולה ובטלה לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, ובהתאם עמד על פדיון זכויות החייבת בנכס טרם שניתן יהיה להכריז עליה כפושטת רגל ולהורות על מתן הפטר כמבוקש. החייבת מצידה טענה כי איננה מחזיקה בזכויות כלשהן בנכס; כי הוא נרכש על ידי הוריה בלבד; וכי רישום הערת אזהרה לטובתה על הזכויות בנכס נעשה רק באופן "פורמלי", כדי לסייע להוריה לקבל משכנתא נוספת למימון רכישת הנכס. לפי הנטען, המבקשים נטלו בעצמם הלוואה ראשונה לרכישת הנכס והחייבת נטלה עבורם הלוואה נוספת – כאשר שתי ההלוואות נפרעו על ידי המבקשים בלבד. יצוין בנקודה זו, כי לדברי המבקשים הם עברו להתגורר בנכס במהלך שנת 2017, לאחר שיצאו לגמלאות, ומאז הנכס משמש כדירת מגוריהם.

3.

בפברואר 2018 הגישה החייבת הודעה לבית המשפט המחוזי שבה שינתה את עמדתה והודיעה כי "היא מסכימה למימוש הדירה כפנויה ומכירת חלקה בה (1/3 מהדירה) למרבה במחיר, כשלאחר החזר המשכנתא יופקד חלקה של החייבת (1/3) בקופת הכינוס, וכנגד כך ינתן לחייבת הפטר מחובותיה בתיק זה" (ההדגשות במקור, ע'ב'). בתגובה להודעה זו, הגישו הורי החייבת הודעה מטעמם שבה נמסר כי הם מתנגדים בתוקף להודעת החייבת, שהגיעה אליהם "בהפתעה גמורה"; לטענתם הנכס בבעלותם הבלעדית, הם היחידים שנושאים בתשלומי ההלוואות שניטלו למימון רכישתו, והם אף אלה שמתגוררים בו. משכך, המבקשים טענו כי אין להורות על מכירת הנכס, לא כל שכן כפנוי, ויש לקבל את הצעתם לפדות את חלקה של החייבת בנכס.

בתגובה לכך, הודיע המנהל המיוחד כי הצעת המבקשים נמוכה באופן משמעותי משווי חלקה של החייבת בנכס, ועל כן ביקש להורות על פירוק השיתוף בנכס ומכירתו כפנוי – בהתאם לבקשת החייבת. בהחלטה מיום 22.4.2018 ניתנה לחייבת שהות להציע הצעה ראויה לפדיון זכויותיה בנכס, שאם לא כן יתאפשר למנהל המיוחד להגיש בקשה לפירוק השיתוף בנכס ולמכירתו; ובהחלטה מיום 28.5.2018, ולנוכח הסכמת החייבת, ניתן אישור להגשת תביעה כאמור לפירוק השיתוף ולמכירת הנכס כפנוי למרבה במחיר.

4.

לאחר החלטה זו, ובעידוד בית המשפט, התנהלה הידברות בין הצדדים בניסיון לסיים את הסוגיה בהסכמה ובלא שהמבקשים ייאלצו להתפנות מן הנכס – אולם זו לא נשאה פרי. בנסיבות אלה, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטות מימים 22.4.2018 ו-28.5.2018 (ההחלטות, כהגדרתן לעיל) "עד למתן פסק דין בבקשת החייבת והצד השלישי (המבקשים-ע'ב') למתן צו הצהרתי בדבר רישום הזכויות בנכס ע"ש הצד השלישי בלבד" – ויבואר כבר עתה, שככל שניתן להבין המבקשים לא נקטו בהליך נפרד בנדון, וב"בקשה למתן צו הצהרתי" כוונתם למסמך שהוגש על ידי החייבת בספטמבר 2017, טרם ששינתה את עמדתה כאמור, שהוכתר כ"תשובת החייבת לדו"ח הנאמן ובקשת החייבת למתן הפטר", אליו צורפו תצהירים מטעם החייבת והמבקשים.

תחילה בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע באופן ארעי לצורך מיצוי האפשרות להגיע להסכמות בנושא, אולם ביום 1.7.2019 הורה על חידוש הליכי פירוק השיתוף והמכירה, לנוכח עמדת החייבת " כי אין מניעה למכר הדירה כפנויה הואיל ואינה מתגוררת בנכס " – ומכאן הערעור והבקשה שבצידו. יצוין כי הערעור סב על ההחלטה האחרונה של בית המשפט המחוזי, מיום 1.7.2019, לחידוש הליכי פירוק השיתוף ומכירת הנכס, בעוד הבקשה שלפניי נוגעת לעיכוב ההחלטות שהתקבלו עוד באפריל ומאי 2018.

5.

במסגרת הבקשה טוענים המבקשים כי הם מעולם לא זנחו את טענתם שהחייבת איננה מחזיקה בזכויות כלשהן בנכס, ועומדים על כך שהמגעים שהם ניהלו לפדיון זכויותיה נערכו רק כדי להביא את ההליך לידי סיום. משכך, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את בקשתם לעיכוב ביצוע הליכי פירוק השיתוף והמכירה בלא שקיים דיון לגופן של הטענות שהועלו בעניין היעדר זכויות החייבת בנכס; שכן משמעות ההחלטה היא פינוי המבקשים מדירת מגוריהם, כאשר מדובר בזוג פנסיונרים בני 74 שבשלב זה של חייהם אין להם פוטנציאל השתכרות עתידי ועל כן לא יוכלו לרכוש נכס אחר. משאלה פני הדברים נטען כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים, שכן דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע תוביל לפינוי המבקשים מהנכס היחיד שבבעלותם. זאת על לא עוול בכפם, ותוך הותרתם במצב שבו הם לא יוכלו להרשות לעצמם לרכוש דירת מגורים אחרת, וייאלצו " להתגלגל מדירה שכורה ומעופשת אחת לאחרת " כלשונם. נוסף על כך, נטען כי סיכויי הערעור הם גבוהים מאחר שבידי המבקשים להוכיח כי לחייבת אין כל זיקה לנכס.

החייבת שהיא כאמור בתם של המבקשים, עומדת על דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. לדבריה, יש לדחות את הבקשה על הסף מאחר שהערעור תוקף למעשה החלטות

לפירוק השיתוף ולמכירת הנכס שהתקבלו לפני למעלה משנה, והפכו זה מכבר לחלוטות וסופיות – והערעור על ההחלטה מיום 1.7.2019 אינו אלא ניסיון להאריך באופן מלאכותי את מועד הערעור על ההחלטות מאפריל ומאי 2018. לגופם של דברים, נטען כי מאחר שרשומה לטובת החייבת הערת אזהרה על הנכס, קמה זכותה לדרוש את פירוק השיתוף בכל עת; ומשעה שהיא הסכימה לפירוק השיתוף, אין מקום לדון בזכויות המבקשים, השותפים האחרים, "לתפוס את הדירה ולדיירות מוגנת". במצב דברים זה, נטען כי אין כל בסיס לעיכוב הביצוע המבוקש, זאת בפרט בהינתן שהפטרה של החייבת תלוי במימוש הנכס.

המנהל המיוחד מתנגד אף הוא לבקשה וטוען כי מאחר שהמבקשים סירבו לשתף פעולה עם הליך פשיטת הרגל ולא הציעו כל הצעה ריאלית לפדיון זכויות החייבת בנכס, אין מנוס מפירוק השיתוף בנכס ומכירתו. עוד ציין המנהל המיוחד כי "מסקנתו הברורה והחד משמעית" היא שהמבקשים מסוגלים לפדות את זכויותיה של החייבת בדירה – "הן מסכומים פנויים המצויים בידיהם והן בדרכים פיננסיות כגון הגדלת המשכנתא". הכונס הרשמי מצידו סבור כי יש לדחות את הבקשה מאחר שזו מקדימה את זמנה, שכן בשלב זה לא עומדת על הפרק החלטה המורה על פינוי המבקשים מהנכס, והליכי המימוש מצויים בשלב מקדמי בלבד.

6.

דין הבקשה להידחות.

אין תוחלת בעיכוב ביצוע הליכי פירוק השיתוף ומכירת הנכס שעה שהמבקשים לא נקטו בהליך מתאים להצהרה על זכויותיהם הבלעדיות בנכס. במילים אחרות, בנסיבות שבהן רשומה הערת אזהרה לטובת החייבת יחד עם המבקשים, ועל כך אין חולק, ניתן להורות על מחיקת הערת האזהרה רק " בהסכמת הזכאי (החייבת-ע'ב') או לפי צו בית המשפט " (סעיף 127(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969); וכל עוד המבקשים לא נקטו בהליך מתאים להצהרה על זכויותיהם האקסקלוסיביות בנכס, הערת האזהרה לזכות החייבת עומדת בעינה – על כל המשתמע מכך. בנסיבות אלה, נראה כי סיכויי הערעור – שסב כאמור על ההחלטה מיום 1.7.2019 שדחתה למעשה את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע ההחלטות – אינם מן המשופרים. יוסף על כך כי בשלב זה טרם התקבלה החלטה אופרטיבית המורה על פינוי המבקשים מן הנכס, ואין זאת אלא שהליכי פירוק השיתוף ומכירת הנכס מצויים עוד בראשיתם, ומשכך נראה שאף מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים (ראו והשוו: ע"א 3391/15 גיא נ' פריימן , פסקה 7 (1.7.2015)). משאלה פני הדברים, המבקשים לא הראו כי מתקיימים בעניינם התנאים למתן צו לעיכוב ביצוע – והן סיכויי הערעור הן מאזן הנוחות מטים את הכף אל עבר דחיית הבקשה.

7.

סוף דבר, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.