ע"א 6424/03 בית הארחה כפר גלעדי נ. כנרת חברה לבנין ופיתוח (1989) בע"מ

בעלי הדין שלפנינו - המערערים והמשיבה - הסכימו כי בית-המשפט המחוזי יפסוק בסכסוך כספי שנתגלע ביניהם על דרך של פשרה, כסמכותו בסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. כאמור באותה הסכמה, אמור היה בית-המשפט להכריע בסכסוך על-סמך חומר הראיות שנאסף אל תיק בית-המשפט - בין השאר על-סמך חוות-דעתו של מומחה הנדסי שמונה בידי בית-המשפט לבדיקת "[ה]שאלות ההנדסיות כפי שאלה יגובשו ע"י ב"כ הצדדים" - וכך תוך הנמקת ההכרעה. בית-המשפט המחוזי בחן את טענות הצדדים, ולסופו של דיון החליט לחייב את המערערים לשלם למשיבה סכום של 1,014,172 ש"ח. וזו היתה (בחלק הרלוונטי) הנמקתו של בית-המשפט בקובעו את סכום הפיצוי כפי שקבע:

הסכום שדרשה כנרת עמד, בערכים נומינליים (ובלא ריבית הפיגורים הנטענת) על סך של 1,565,359 ₪. מסכום זה יש לנכות את הסכומים שמצא המומחה של בית המשפט לנכות, משמע סך של 251,187 ₪. יוצא איפוא, התמורה שלא שולמה עומדת על סך של 1,314,172 ₪.

מסכום זה החסיר בית-המשפט המחוזי סכום של 300,000 ש"ח שנפסקו לטובת המערערים (בשל האיחור בהשלמת העבודה), וכך הגיע לאותו סכום סופי של 1,014,172 ש"ח.

2.ערעורם של המערערים מסב עצמו על הסכום שפסק בית-המשפט המחוזי. לטענתם, נפלו בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי שגיאות חישוב שהביאו לפסיקתו של סכום גבוה בהרבה מן הסכום שראוי היה לפסוק. המשיבה, מנגד, סומכת ידיה על פסק הדין ומוסיפה היא וטוענת כי לא נפלה בו כל טעות. ביקשנו את הסכמת הצדדים כי נכריע בערעור על דרך הפשרה ואולם המשיבה התנגדה לכך. משכך, לא נותר לנו אלא שנכריע בערעור גופו.

3.דין הערעור להתקבל. אכן, כלל ידוע הוא כי בית-משפט שלערעור ימעט להתערב בפסקי דין שניתנו על דרך של פשרה, ואולם במקרה שלפנינו, על-פני הדברים ובתיתנו דעתנו להנמקתו של בית-המשפט ולחומר הראיות שהוצג לפנינו, שוכנענו כי יש ממש בטענות המערערים על-אודות טעות שנפלה בפסק הדין ביישום ובחישוב. מקור הטעות (לכאורה): בפני המומחה שמינה בית-המשפט הובאו תביעות בסכומים נמוכים בהרבה מן התביעות שהוצגו בכתב-התביעה, ומטבע הדברים ש"הסכומים שמצא המומחה ... לנכות" - סכומים שחושבו בפסק הדין - נמוכים אף-הם. בפסק הדין החסיר בית-המשפט אותם סכומים נמוכים שקבע המומחה מן סכום הגבוה שבכתב התביעה - בהתעלם מסכום התביעות שהביאה המשיבה למומחה - וכך ערב מין בשאינו מינו.

לשון אחר: מהנמקתו של בית-המשפט המחוזי נראה כי ביקש להעניק למשיבה סכומי תביעה שהוכחו על-ידה. אלא שבית-המשפט לא בחן בפסק דינו מהם אותם סכומי כסף שהוכחו בידי המשיבה בתביעתה - למיצער אין הוא כותב זאת בהנמקתו - ובחישוביו בוחר הוא בסכום התביעה כנקודת מוצא - מבלי לקבוע כי סכום זה הוכח - ומחסיר ממנו סכומים שדחה המומחה (ואשר אף הם אינם מדויקים). בית-המשפט אינו מסביר מה טעם בחר בסכומים אלה דווקא, אינו מבהיר מהם הסכומים שהוכחו בידי המשיבה, ואינו מנמק כדבעי את אופן החישוב.

4.בנסיבות יוצאות דופן אלו, ואף שמדובר הוא בערעור על פסק-דין שניתן בדרך הפשרה, מתקיים טעם טוב לקבלת הערעור. יחד-עם-זאת, לא נוכל להכריע במחלוקת שבין הצדדים. שהרי בית-משפט קמא פסק על-דרך הפשרה, ובנסיבות העניין - ובהיעדר הנמקה מלאה בפסק הדין - נתקשה לומר בוודאות כיצד היה פוסק בית-המשפט אחרת. אשר-על-כן, הגענו לכלל מסקנה כי יש להחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי, לשמיעת טענות הצדדים באשר לחישובו של הסכום הפסוק. בית-המשפט ישמע את הצדדים ויעשה כחוכמתו, תוך שהוא מנמק את החלטתו ומסביר מדוע פוסק הוא סכום שהוא פוסק.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

היום, ה' בתמוז תשס"ד (24.6.2004).

ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

03064240_G05.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il