פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
דנג"ץ
6442/01 - א'
בפני:
כבוד השופט א' מצא
העותרים
:
1.
זכריה אל בכרי
2. ג'מיל אבו היכל
3. ח"כ מוסי רז
4. ד"ר אבי עופר
נגד
המשיבים
:
1.
המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון
2. המפקד הצבאי לאזור
יהודה ושומרון
3. ממשלת ישראל
4. האגודה לחידוש הישוב
היהודי בחברון
עתירה
לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט
העליון
בבג"ץ 3352/01 מיום 12.8.01 שניתן
על
ידי כבוד השופטים ד' דורנר, ד' ביניש
וא'
א' לוי
ובקשה
לעיכוב ביצוע פסק הדין
בשם
העותרים: עו"ד ש' לקר
בשם
המשיבים 3-1: עו"ד י' שפר
בשם
המשיבה 4: עו"ד נ' ורצברגר
ה ח ל ט ה
עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון, לפיו נדחתה עתירת העותרים להורות על הפסקת פעולות הבנייה באתר העתיקות בתל-רומיידה שבחברון. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.
בפסק הדין נשוא העתירה נכתב:
לכאורה, על-פני הדברים, תשובת המדינה באשר לסבירות מתן היתרים לבנייה באתר ארכיאולוגי, אינה מניחה את הדעת. אלא שמדובר בהחלטה בטחונית מדינית אשר אין בית-משפט זה נוהג להתערב בה.
העותרים אינם מכחישים כי ההלכה לפיה בית המשפט לא ייטה להתערב בעניינים מדיניים-בטחוניים איננה חדשה כלל. אלא שלדעתם בית המשפט הוטעה לחשוב כי השיקולים העומדים מאחורי הבנייה הם בטחוניים, מבלי לבדוק זאת בעצמו וללא כל בסיס. לטענתם, בכך נקבעה הלכה חדשה, לפיה "די בהצהרה של גורם פוליטי או צבאי כי פעולה מסוימת ננקטת 'בשל המצב הבטחוני' בכדי להפוך את הדיון בחוקיותה או בסבירותה של הפעולה לבלתי שפיט", ולחלופין כי "כל עניין באיזור יו"ש הוא בטחוני ואין לבחון אותו עפ"י קריטריונים מקובלים של חוקיות וסבירות".
דין העתירה להידחות. בית המשפט העליון לא קבע בפסק-דינו את שמייחסים לו העותרים, ולא שינה מאומה מההלכה הקיימת. ככלל אכן נזהר בית המשפט מלהתערב בנושאים שההיבט הדומיננטי בהם הוא המדיני-בטחוני ולא המשפטי (ראו, למשל: בג"ץ 4481/91 ברגיל נ' ממשלת ישראל , פ"ד מז(4) 210, 218; בג"ץ 1798/94 דחלה נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון , תק-על 94(2) 615; בג"ץ 3125/98 עיאד נ' מפקד כוחות צה"ל באזורי יהודה ושומרון , תק-על 99(3) 1771; בג"ץ 606/78 אויב נ' שר הבטחון , פ"ד לג(2) 113, 126). מאידך, שב בית המשפט לא פעם והדגיש כי יש לוודא, בכל מקרה ומקרה, כי שם הבטחון לא נישא לשווא, וכי נימוקים בטחוניים אינם מהווים כסות לנימוקים פסולים (בג"ץ 288/51 אצלאן נ' מפקד ומושל צבאי של הגליל , פ"ד ט 689, 694, 696; בג"ץ 302/72 אבו חילו נ' ממשלת ישראל , פ"ד כז(2) 169, 181; בג"ץ 390/79 דויקאת נ' ממשלת ישראל , פ"ד לד(1) 1, 28). הלכה זו יפה גם, ואולי בעיקר, לאיזורים הכפופים לשליטתו של המימשל הצבאי. טענת העותרים, כי במקרה הקונקרטי שגה בית המשפט העליון בסברו כי שיקולי בטחון עומדים ביסוד עמדת המדינה, היא טענת ערעור, ואין בה כדי להצדיק קיום דיון נוסף (ראו, למשל: ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 101).
למעלה מן הצורך אוסיף, כי העותרים התייחסו אך ורק להיבט הבטחוני של החלטת שר הבטחון, והתעלמו לגמרי מהיבטה המדיני הברור. היבט מדיני זה עשוי לקיים, באופן עצמאי וללא קשר לנימוקי הבטחון, את דרישות הפסיקה באשר לאי התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק. מכאן, שגם לגוף העניין לא הניחו העותרים בסיס להשגותיהם על צדקת ההכרעה.
העתירה נדחית. ממילא מתייתרת בקשת העותרים לעכב את ביצועו של פסק
הדין.
ניתנה היום, יב' בחשון תשס"ב (29.10.01).
ש
ו פ ט