ע"א 6450/01 שמחה אוריאלי ובניו, חברה להנדסה וקבלנות בע"מ נ. מכון טיפול ב

המבקשת, חברה קבלנית, זכתה במכרז להקמת מכון לטיהור שפכים (להלן: הפרויקט), שפורסם על-ידי עיריית אשקלון (להלן: העיריה). חוזה הקבלנות נכרת תחילה עם העירייה, אך זו המחתה את מכלול זכויותיה וחיוביה על-פיו למשיב 1 (להלן: מכון הטיפול), שהינו שותפות כללית בבעלות מלאה של העיריה ושל המשיבה 2 (להלן: מקורות).

המדינה, אשר הציעה תמיכה כספית לפרויקט, התנתה את תמיכתה בכך שייכרת בין הצדדים חוזה בנוסח סטנדרטי כנדרש על-ידה. הצדדים חתמו, איפוא, על נוסח החוזה האחיד, והעירייה זכתה לסיוע הכספי. בין יתר תניותיו, קבע החוזה מנגנון דו-שלבי ליישוב סכסוכים, לפיו כל מחלוקת בקשר לחוזה תובא תחילה בפני המשיבה 4 (להלן: המינהלה), אשר תנסה ליישבה, ולאחר מכן, אם המחלוקת לא תבוא על פתרונה המוסכם, היא תובא להכרעה בפני בורר.

במהלך ביצוע העבודות התעוררה בין הצדדים מחלוקת כספית. המבקשת ביקשה, איפוא, מספר פעמים, להפעיל את המנגנון ליישוב הסכסוכים, אך סורבה על-ידי המינהלה, שהודיעה לה כי בטרם ייפתח ההליך עליה להשלים את עבודות הפרויקט.

עם זאת, משנסתיימו העבודות, המבקשת החליטה שלא לפתוח בהליך כאמור, ותחת זאת הגישה תביעה בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. תביעה זו הוגשה כנגד המשיבים 4-1, שלהם מעורבות ישירה בחוזה, וכן נגד המשיבה 5, שהינה חברה להנדסה אשר פיקחה על ביצוע העבודות, ולטענת המבקשת היא חרגה מהרשאתה וגרמה לה לנזקים. משיבה זו נתבעה, איפוא, בעילה נזיקית.

מכון הטיפול ומקורות הגישו לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיכוב הליכים, בגידרה טענו כי מן הדין לאכוף את תניית הבוררות הקבועה בחוזה. בית-המשפט המחוזי קיבל בקשה זו, אך קבע, כי אם יתברר בהליך הבוררות כי לא ניתן לברר בו את תביעתה של המבקשת כנגד המשיבה 5, הרי שאז תוכל המבקשת לעתור לחידוש ההליכים בבית-המשפט על מנת למנוע את פיצולה של ההתדיינות.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

טענתה העיקרית של המבקשת הייתה כי מכון הטיפול ויתר מכללא על זכותו לאכוף את תניית הבוררות, שעה שסירב לקיים את הליך יישוב הסכסוכים לפני סיומן של העבודות. לחלופין טענה המבקשת, כי תניית הבוררות היא תניה מקפחת בחוזה אחיד, ועל-כן דינה להתבטל. כן היא טענה, כי בעוד שתניית הבוררות מחייבת את מכון הטיפול, היא איננה מחייבת את המשיבות 5-2, ועל-כן מימוש התביעה כנגד משיבות אלה מחייב לפצל את ההליכים ולהכביד על המשך ניהולו של ההליך.

המשיבים 2,1 ו3- טענו בתגובתם, כי על-פי האמור בחוזה, לכל צד נתונה הזכות להפעיל את המנגנון ליישוב הסכסוכים רק לאחר השלמת העבודות, ומאז שאלה הסתיימו, המבקשת לא פנתה אליהן בבקשה להפעילו. מכאן, לטענת מכון הטיפול, ממילא הוא לא ויתר על הזכות להפעיל מנגנון זה. כן טענו המשיבים 2,1 ו3-, כי המשיבות 5-2 למעשה אינן מהוות בעלי-דין דרושים בתובענה, ועל-כן יישוב המחלוקת בדרך של בוררות איננו מחייב את פיצול ההליכים.

המשיבה 5 הודיעה בתגובתה כי בכל מקרה אין היא מוכנה להכפיף את עצמה להליך הבוררות. משכך, אם תעמוד המבקשת על תביעתה נגדה, הרי שיהיה עליה לנהלה בנפרד.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. דין הבקשה להתקבל.

סעיף 5 לחוק הבוררות תשכ"ח1968- (להלן: חוק הבוררות), המסדיר את הסוגיה העומדת לדיון, קובע כדלהלן:

(א) הוגשה תובענה לבית-משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך...

(ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות.

הכלל הוא, איפוא, כי בהתקיים תניית בוררות, בית-המשפט מעכב את ההליכים, בתנאי שהצד המבקש את קיום הבוררות היה נכון לקיימה גם טרם הגשת התובענה. עם זאת, בית-המשפט רשאי לסטות מכלל זה, ולהורות על אי עיכובםפ של ההליכים, בהתקיים נסיבות מיוחדות.

במקרה זה, מתקיימות מספר נסיבות, אשר משקלן המצטבר מצדיק להימנע מעיכובם של ההליכים בבית-המשפט.

בסעיף 2.77 לחוזה הקבלני נקבע מפורשות כך:

"נתגלו חילוקי דעות... (בין במשך תקופת ביצוע [החוזה] ובין לאחר השלמתו...) יועבר העניין ליישוב לידי המנהל, שיתן החלטתו בכתב...".

אף שמנוסח זה עולה מפורשות כי ניתן להפעיל את מנגנון יישוב הסכסוכים גם בטרם השלמת העבודות, הרי שהמינהלה, בתגובתה, מודה כי סירבה להיענות לבקשותיה החוזרות של המבקשת לקיים את ההליך בפניה, וממילא חסמה בכך את הדרך להבאת עניינה בפני בורר. משכך, הליך יישוב הסכסוכים שנקבע בחוזה, אשר מיועד היה להבטיח את בירורן היעיל של מחלוקות בין הצדדים, הותיר את המבקשת ללא סעד של ממש, כל עוד לא הושלמו העבודות על-ידה.

לכך מצטרפת העובדה, כי החוזה עצמו, בגידרו נקבעה תניית הבוררות, הינו חוזה אחיד. תניית הבוררות על-פי טבעה, מגבילה את זכותם של הצדדים לחוזה להגשים את זכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד. כאשר תנייה שכזו נקבעת בחוזה אחיד, ממילא מתעורר החשש שמא יש בה כדי להוות תנייה מקפחת. ואכן סעיף 4(8) לחוק החוזים האחידים, תשמ"ב1982- (להלן: חוק החוזים האחידים), קובע חזקה כי תניה המגבילה את הגישה לערכאות היא מקפחת. (לעניין זה ראו גם את סעיף 5 לחוק החוזים האחידים, הקובע דין כללי, לפיו תנאי בחוזה אחיד השולל או המגביל את זכות הלקוח לפנות לערכאות משפטיות, הינו בטל).

במקרה דנן אף האפשרות לפנות לבוררות הוגבלה, בכך שנקבע כי הצדדים לחוזה אינם רשאים לפנות לבורר כל עוד לא התקיים הליך בפני המבקשת 4. ואכן, משסירבה המינהלה לקיים את ההליך, נותרה המבקשת ללא כל סעד משפטי. תנייה זו, כפי שהופעלה הלכה למעשה על-ידי המשיבים, ודאי שאיננה עולה בקנה אחד עם זכות הגישה לערכאות, והיה בה כדי לקפח את המבקשת בנסיבות העניין.

לכל אלה מצטרפת הודעתה של המשיבה 5, לפיה אין היא מוכנה להכפיף את עצמה להליך הבוררות. משמעות הודעה זו היא, שעל מנת לברר את עילתה הנזיקית נגדה, המבקשת תיאלץ לנהל נגדה הליך נפרד.

לנוכח מכלול שיקולים אלה, מצאתי כי במקרה זה מתקיים "טעם מיוחד", כמשמעותו בסעיף 5(ג) לחוק הבוררות המצוטט לעיל, המצדיק הימנעות מעיכוב ההליכים.

אשר-על-כן, הבקשה מתקבלת. המשיבים 1-3 ישאו בהוצאות המבקשת בסך 20,000 ש"ח.