ע"א 6457/99רות הוכמן נ. מרים מנור

זוהי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט של ערעור על בית המשפט השלום בטבריה.

הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 29.8.99 ("ההחלטה הקודמת"). המבקשים הגישו ערעור על ההחלטה הקודמת. ביום 30.10.00 החליט כב' המשנה לנשיא, השופט לוין, "לקבל את הערעור, לבטל את ההחלטה נשוא הערעור ולהחזיר את העניין לאחד הרשמים".

טעמי הבקשה להארכת מועד - פשוטים; פסק הדין נשוא הערעור הומצא למערערים ביום 8.3.99. לפיכך, היה עליהם להגיש את הבקשה ליתן רשות ערעור עד יום 14.4.99, שכן פגרת הפסח קטעה את מרוץ הזמן הרגיל להגשת הבקשה.

ואולם, בקשת הרשות לערער הוגשה רק ביום 25.4.99. לדברי המבקשים, הוסבר להם על ידי עורך הדין אליו פנו, כי נוכח שביתה שננקטה על ידי עובדי המזכירויות בבתי המשפט, נעצר מרוץ הזמן להגשת בקשות. עורך הדין סמך בעניין זה על מידע שנמסר לו בהנהלת בתי המשפט. לפי זה, המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור הוא יום 25.4.99. רק כאשר בקשו המערערים לפעול לפי עצה זו, הם נדרשו במזכירות בית המשפט להגיש בקשה להארכת מועד.

בהחלטה הקודמת נקבע, על ידי כב' הרשמת אגמון, כי הסבר זה לאיחור אינו בבחינת טעם מיוחד להארכת מועד. נקבע כי ימי השביתה שאינם באים במניין הימים לצורך חישוב המועדים פורטו בהודעת מנהל בתי המשפט. על כן, לא היה מקום לטעות בעניין זה. כן נקבע כי בכל מקרה אין טעות של עורך הדין עולה כדי טעם מיוחד.

לאחר ההחלטה הקודמת הגישו המבקשים בקשה לצרף ראיה לתיק. בקשה זו הוגשה בעקבות הערה של כב' המשנה לנשיא, לפיה לבקשה להארכת מועד לא צורף תצהירו של הפרקליט אשר מסר למבקשים את העצה ביחס למועדי ההגשה הראויים. כן נעדרו מן הבקשה פרטים אודות נסיבות הפנייה להנהלת בתי המשפט. לאחר עיון בדברים, התרתי למבקשים לצרף לתיק את תצהירו של עו"ד אביאל שטרן, הוא עורך הדין שייעץ למבקשים. עו"ד אביאל הסביר כי פנה להנהלת בתי המשפט בשיחה טלפונית בה נמסרו לו מועדי השביתה. על יסוד מידע זה הוא הגיע לכלל מסקנה כי המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור הוא יום 25.4.99. הוא מוסיף ואומר כי לא נאמר לו כי מועדי השביתה אינם מתייחסים לבית המשפט העליון. הודעות בבית המשפט או בעיתונות לא נבדקו על ידו, ואילו ההודעות בילקוט הפרסומים הופיעו רק ביום 29.4.99 ועל כן לא יכולות היו להיות לו לתועלת.

דברים אלה מבססים טעם מיוחד להארכת מועד, ולא לחינם העיר המשנה לנשיא, כי הוא "מוכן להניח, מבלי לפסוק, שאם אמנם נמסר לפרקליט המערערים מטעם הנהלת בתי המשפט שהמועד האחרון להגשת הערעור היה 25.4.99, היה מקום להאריך למערער את מועד הערעור".

מהם הטעמים למסקנה זו?

ראשית, גם טעות בדין יכולה בנסיבות מסוימות להוות טעם מיוחד להארכת מועד. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נאמר:

הכלל השולל הכרה בטעות שבדין בנוגע למניין הימים, החוזר ונשנה בהחלטות בית המשפט, מקורו עוד בתקופה בה נחשבה טעות שבדין ל"בלתי אופרטיבית". הבחנה זו הוסרה, בינתיים, בתחומים אחרים של הדין. הטעות בדין הוכרה כטעות אופרטיבית בדיני החוזים, בדיני עשיית עושר ולא במשפט ועוד... הקלה מסוימת בדיני הטעות באה לידי ביטוי גם בתחום הפלילי, בהוראת סעיף 34 כ של חוק העונשין, תשל"ז1977-, וטעות שהיא בלתי נמנעת באורח סביר, יכולה לשמש הגנה לנאשם...

על רקע זה, עולה מאליה השאלה, אם יש טעם לשמור על שריד זה, של אי הכרה בטעות שבדין, בתחום סדרי הדין...

התשובה לשאלה זו חייבת להלום את מטרותיו של הדין. לא ניתן להותיר אי מבודד של חוסר התחשבות בטעות שבדין, רק בתחום סדרי הדין. סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות יתר, במקום בו נדרשת התחשבות, עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק. בסופו של יום, סדרי הדין נועדו להגשים זכויות מהותיות, ואלה צריכות לעשות את שלהן. גישה מהותית מרחיבה, שתום הלב הוא ממי התהום שלה, אינה יכולה להיות מלווה על ידי סדרי דין קפוצים ונוקשים יתר על המידה.

שנית, במקרה זה הטעות מקורה במידע שנמסר לעו"ד אביאל על ידי הנהלת בתי המשפט. עו"ד אביאל אינו מפרט את זהותו של מוסר המידע, אך אין מקום לפקפק בעצם מסירתו של מידע זה. אמת, ברגיל לא יתקבלו טענות המבוססות על שיחות טלפוניות לא מזוהות. קבלת טענות כאלה עלולה ליצור מדרון המרופד ברשומונים חלקלקים וסותרים של המשוחחים. עורכי הדין יודעים, ועל כל פנים חייבים לדעת, כי מידע בכתב ממזכירות בית המשפט, והוא בלבד, יכול לשמש בסיס להסתמכות. הארכות מועד, כמו כל החלטה אחרת, אינן עניין למידע שבעל פה. הן ניתנות בכתב בלבד. ואולם, במקרה זה, מדובר במידע אשר פרסומו הרשמי בילקוט הפרסומים הופיע במועד שלא היה רלבנטי עוד מבחינת בעלי הדין. יש לזכור כי המידע התייחס לשיבושים בעבודת בית המשפט, שיבושים אשר מהווים מקור אפשרי לתקלה עבור בעלי הדין, ואין לתמוה כי מידע בעניין זה התקבל טלפונית.

שלישית, הטעות אינה נושאת אופי של טעות בדין. זוהי טעות משולבת המבוססת על מצג ביחס לפועלה של שביתה וביחס להיקף השביתה בבתי המשפט השונים. טעות מעין זו נופלת הטעות אף בגדרה של ההלכה הותיקה ביחס לטעות של עורכי הדין אשר נומקה כראוי (ע"א 8547/96 אלימלך נ' מנהל מס שבח , דינים עליון נה 58).

והעיקר: בחינת המקרים השונים שנדונו בפסיקה מלמדת כי טעם מיוחד יוכר במקרה בו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים בו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. אין מכירים כטעם מיוחד בתקלות להן ניתן להיערך מבעוד מועד (קשיי הבנה או עומס עבודה). אין נעתרים לבקשה המבוססת על טעות, שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה (ע"א 6842/00 ידידיה נ' סול קסט ). במקרה זה מדובר בטעות שמקורה במידע שנמסר על ידי גורם מוסמך. מקור הטעות הוא בשיבושים בעבודה הרגילה של בית המשפט עקב שביתות ועיצומים. על כן מדובר בטעות שאינה מובנת מאליה ואינה מצויה בשליטת בעל הדין, טעות אשר מהווה טעם מיוחד.

מובן כי שיקולים אלה כפופים תמיד גם לאינטרס הנגדי של יתר בעלי הדין. ככל שאינטרס הסופיות של בעל הדין האחר הוא מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרוש שלטעם המיוחד ישווה אופי של העדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה (בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון). במקרה זה, עצם קיומה של השביתה והערפול שנוצר בעקבותיה לא יכול היה לטעת בלבם של המשיבים בטחון של ממש ביחס למרוץ הזמן, ומכאן שאינטרס ההסתמכות של המשיבים לא נפגע באופן המצדיק את דחיית הבקשה.

התוצאה היא שהבקשה למתן ארכה מתקבלת, והבקשה ליתן רשות ערעור תתקבל לרישום.