פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
לערעורים אזרחיים
ע"א
6530/20
לפני:
כבוד הנשיאה א' חיות
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
כבוד השופטת י' וילנר
המערערת:
שגית כהן מנשה
נ ג ד
המשיבה:
יפית נחום
ערעור על פסק דינו
של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כב' השופטת ע' ברקוביץ') מיום 12.07.2020 בתיק
הפ
052118-05-19
תאריך הישיבה:
ה' בתמוז התשפ"ב
(04.07.2022)
בשם המערערת:
עו"ד רז מנגל
בשם המשיבה:
עו"ד יעקב שטרית; עו"ד אסתר
שלום
פסק-דין
השופטת י' וילנר:
1.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה"פ 52118-05-19 מיום 12.7.2020, בגדרו נדחתה בקשת המערערת ליתן סעד הצהרתי לפיו היא בעלת זכויות הבעלות בדירה מושא המחלוקת, וכי המסמך הנושא את הכותרת "הסכם מכר" מיום 22.7.2009 בטל.
2.
במוקד הערעור מצויה דירה בבניין ברח' אלנבי 128 בתל אביב (להלן: הדירה ). ביום 22.7.2009 נחתם הסכם מכר בין המערערת, שהייתה בעלת הזכויות בדירה, לבין המשיבה, לפיו המערערת מכרה למשיבה את זכויותיה בדירה (להלן: הסכם המכר ). בהמשך לכך, בתאריך 9.12.2009 נרשמה הדירה על שם המשיבה בלשכת רישום המקרקעין, והיא מתגוררת בה ברציפות מאז שנת 2010.
3.
המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים נוגעת לשאלת תוקפו של הסכם המכר. המערערת טוענת כי הסכם המכר הוא חוזה למראית עין הבטל מעיקרו, ואילו המשיבה טוענת כי ההסכם משקף את רצון הצדדים וכי הזכויות בדירה הועברו אליה כדין.
4.
בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את התביעה וקבע בפסק דין מפורט ומנומק כי לא עלה בידי המערערת לסתור את חזקת הרישום, ולהוכיח את טענותיה ביחס להיות הסכם המכר חוזה למראית עין.
5.
לאחר ששקלנו את הטענות שהועלו על ידי הצדדים בטיעוניהם בכתב ובדיון שלפנינו, שוכנענו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכן כי הממצאים שנקבעו תומכים במסקנות המשפטיות של פסק הדין. עוד שוכנענו כי לא נפלה בפסק הדין כל טעות שבחוק או ביישומו.
6.
נדגיש כי טענות המערערים, רובן ככולן, מופנות כנגד קביעות וממצאים עובדתיים מובהקים אשר קבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו, וכידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות מסוג זה, אלא במקרים חריגים ביותר. זאת, נוכח התרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מן התשתית הראייתית ומהעדויות הרלוונטיות (ראו, מני רבים: ע"א 8329/16 טרנס אטלס בע"מ נ' אליהו פרחי בדי ריפוד בע"מ , פס' 16 (4.6.2018); ע"א 5255/16 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה , פס' 11 (18.7.2018)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בקביעות העובדתיות ובממצאים שבפסק הדין.
7.
עוד נדגיש, וזה העיקר, כי על פי סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969". נקודת המוצא היא אפוא כי הרישום משקף נכונה את זכויות הצדדים. תכליתו של סעיף 125(א) לחוק המקרקעין היא לעגן את עיקרון סופיות הרישום, על-מנת להבטיח את הוודאות והיציבות של הזכויות הרשומות בפנקסים (ראו: ע"א 7237/13 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח מוסטפא יאסין (עלי ערמוש) , פס' 17 (3.12.2015)). אומנם המחוקק הותיר פתח צר לסתירת הרישום (סעיפים 97-93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969), אולם נקבע לא אחת כי נוכח תכליתו וחשיבותו של הרישום, יש לפרש בצמצום רב את ההוראות המאפשרות לתקנו (ראו: רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד , פס' 7 (9.2.2003) ; ע"א 3190/15 שואהנה נ' מדינת ישראל , פס' 6 (8.5.2017) ).
8.
בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי עניינה נכנס באותו פתח צר המאפשר לבאים בגדרו לתקן את הרישום, ולא ראינו להתערב בקביעה עובדתית מובהקת זו, המבוססת על התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט המחוזי.
9.
לנוכח האמור, אנו דוחות את הערעור ומאמצות את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על נימוקיו, לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 15,000 ש"ח.
ניתן
היום, ז' בתמוז התשפ"ב (6.7.2022).
ה נ ש י א ה
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט ת