ע"א 6678/18 דוד מור יוסף נ. יעקב דלבריאן

1.

לפניי בקשה למתן צו עיקול זמני (במעמד צד אחד) על עירבון בסך 35,000 ש"ח שהפקיד המערער (המשיב בבקשה דנן, להלן: מור יוסף ) בבית משפט זה בעקבות הגשת ערעורו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בת"א 42273-05-16. יצוין, כי בד-בבד עם הגשת בקשה זו הגיש המבקש (להלן: דלבריאן ) בקשה לסילוק הערעור על הסף אשר טרם הוכרעה.

2.

ראשיתם של ההליכים בין הצדדים בהסכם הלוואה שנחתם ביום 6.6.2006 בין דלבריאן לבין מור יוסף, שבמסגרתו הלווה דלבריאן למור יוסף סכום של 430,000 ש"ח. מור יוסף היה באותה עת בעל זכויות חכירה במבנה מסחרי הממוקם ברחוב אלי כהן 1 בבת-ים (להלן: הנכס ) , והסכם ההלוואה האמור קבע כי במידה שההלוואה לא תיפרע במועד יהא דלבריאן רשאי לדרוש את העברת מחצית הזכויות בנכס ממור יוסף אליו. שלושה חודשים לאחר מכן, ביום 13.9.2006, ועוד בטרם פרע מור יוסף את ההלוואה, נחתם הסכם שותפות בין הצדדים, לפיו דלבריאן רכש ממור יוסף מחצית מהזכויות בנכס תמורת 140,000 דולר ארה״ב ובכך הפך לשותפו של מור יוסף ב-50%. בחלוף הזמן, לא פרע מור יוסף את ההלוואה והסכסוך הועבר, בהסכמת בעלי הדין, להכרעת בית דין צדק ובית הוראה "משפט וצדק" בבני-ברק. פסק הדין של בית דין צדק זה, אשר שימש כבורר, ניתן ביום 19.2.2009, אולם הוא בוטל זמן קצר לאחר מכן, בהסכמת הצדדים, על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בהחלטה מיום 25.5.2009. בהמשך, ובהתאם לשטר בוררות שנחתם בין הצדדים, ניהלו הצדדים בוררות בבית דין צדק אחר בבני ברק בפני מותב של שלושה בוררים, ופסק הבוררות הסופי ניתן ביום 30.3.2014. פסק דין זה חייב את מור יוסף לשלם לדלבריאן סך של 1.65 מיליון ש"ח תוך תשעים ימים. כמו כן קבע פסק הדין כי אם לא ישולם הסכום שנפסק לדלבריאן תוך פרק הזמן האמור, יהא דלבריאן זכאי לקבל לידיו את חלקו של מור יוסף בנכס והנכס כולו יהא שלו.

3.

הבקשה שלפניי מספרת כי מור יוסף לא שילם לדלבריאן דבר עד עצם היום הזה. מור יוסף ביקש לבטל את החיוב שהוטל עליו כאמור במסגרת הליכים נוספים בהם פתח. לטענת דלבריאן, אלה היו הליכי סרק. הם כללו את פנייתו של מור יוסף לבית דין צדק בטענות שונות בדבר "מסמך הצהרת כוונות", שלדבריו משנה את פסק הבוררות. לאחר שבקשה זו נדחתה, הגיש מור יוסף לבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בקשה לביטול פסק הבוררות, כשנה לאחר שניתן. בקשה זו נדחתה אף היא בהחלטת בית המשפט מיום 24.9.2015. לבסוף, הגיש מור יוסף את התביעה מושא הערעור דנן, ובה העלה טענות שונות בנוגע לפרשנותו של ״מסמך הצהרת כוונות". תביעה זו הוגשה לבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו אשר דחה אותה בגדרו של פסק דין שחייב את מור יוסף לשלם לדלבריאן הוצאות בסך 35,000 ש"ח. הוצאות אלו טרם שולמו על-ידי מור יוסף.

4.

דלבריאן טוען כי הערעור שמור יוסף הניח לפתחנו הוא הליך סרק חסר סיכוי. עוד טוען דלבריאן כי מור יוסף נמצא בהליכי פשיטת רגל ואין לצפות כי יפרע את חובותיו אשר כוללים גם את סכום ההוצאות הנ״ל. העירבון שמור יוסף הפקיד בבית משפט זה בעקבות הגשת הערעור שווה לסכום ההוצאות הנ״ל, ודלבריאן מבקש כי נטיל עליו עיקול זמני לטובתו. לטענת דלבריאן, שיקולי מאזן הנוחות תומכים בבקשת עיקול זו מאחר שכספי העירבון מופקדים בקופת בית המשפט ומור יוסף ממילא אינו יכול להשתמש בהם.

סבורני כי דין הבקשה להידחות.

5.

סעד ארעי של עיקול יכול להתבקש על ידי תובע אשר חפץ להבטיח את מימוש זכותו, אם יזכה בתביעתו, נגד הברחת נכסים וכספים. לעניין זה, נתבע ששלח הודעה לצד שלישי, אף הוא בגדר תובע, והצד השלישי הוא בגדר נתבע (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 792-791, 795 (מהדורה שתים עשרה, 2015) (להלן: גורן )) . במקרה דנן, מי שמבקש עיקול זמני הוא הנתבע בתובענה מושא הערעור, שמעמדו במסגרת הערעור הנוכחי הוא משיב. פשיטא הוא, כי נתבע או משיב איננו בגדר תובע. הנתבע רק מתגונן מפני תביעה. שלא כמו תובע, הוא איננו מבקש כי בית המשפט יפסוק לטובתו סעד כספי או אחר, שאותו ראוי להבטיח על ידי הטלת עיקול זמני על כספו או על נכס כלשהו של בעל דין שכנגד. נתבע איננו זכאי אפוא לקבל סעד דיוני בדמות עיקול זמני על כספים או נכסים של התובע. השופט אורי גורן עמד על כך בספרו על סדר הדין האזרחי:

"כאמור, סעד זמני מיועד לתמוך בסעד הקבוע ולסייע במימושו. מכאן, לכאורה, שסעד זמני יוענק לבקשת תובע בלבד. עם זאת ניתן לבקשתו של נתבע סעד זמני חריג של צו מניעה" ( גורן , בעמ' 880).

6.

העירבון שלגביו מבוקש העיקול הופקד בקופת בית המשפט כדי להבטיח את כיסוי ההוצאות של המשיב בערעור, אם הערעור יידחה ובית המשפט יראה לנכון לפסוק הוצאות לטובת המשיב. משיב זה הוא דלבריאן – מבקש העיקול.

דלבריאן ייפרע מכספי העירבון אם וכאשר ייקבע כי הוא זכאי לכך. מור יוסף לא יוכל לסכל את מימושה של זכאות זו, אם וכאשר תתגבש, על ידי הברחת כספים כי את העירבון לא ניתן להבריח. אשר על כן, דלבריאן ממילא איננו זקוק לעיקול זמני.

7.

דלבריאן מבקש כי העירבון יעוקל כדי שלא ניתן יהיה להחזירו למור יוסף בשום מקרה וכדי שהוא – דלבריאן – יוכל להשתמש בו לגביית הוצאות שכאמור נפסקו לטובתו בפסק דין קמא. דא עקא, בקשה זו אין בידינו לכבד כי איננה באה להבטיח סעד מהותי שנתבע בגדרי ההליך הנוכחי. זכאות להוצאות המשפט אשר נפסקו בהליך קודם או אחר איננה נכללת בין זכויות הנתבע שאותן ניתן להבטיח על ידי הטלת עיקול זמני על כספי התובע. נתבע שלטובתו נפסקו הוצאות משפט והוא חפץ לממש זכאות זו יכול לעשות כן באמצעות הליכי הוצאה לפועל (שגם ישנו את שמו ל"זוכה" ומעמדו יהא כשל תובע בתובענה אזרחית: ראו סעיפים 1 ו-43 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ״ז-1967).

8.

הבקשה שלפניי נדונה לכישלון גם מחמת טעם פורמלי גרידא: היא איננה תואמת את האמור בתקנה 374(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנה 374(א) ) בנוגע לסוג התובענות שבגדרן ניתן להטיל עיק ול זמני.

תקנה 374(א) קובעת כי " לא יינתן צו עיקול זמני אלא בתובענה לסכום כסף ; ואולם בתובענה לדבר שבעין רשאי בית המשפט או הרשם לצוות על עיקול הנכס הנתבע." עניינו של פסק הדין עליו נסוב הערעור דנן הוא פרשנות שיש לתת למסמך הנושא את הכותרת "הצהרת כוונות" והאם מסמך זה משנה את תוצאותיו של פסק הבוררות. בית משפט קמא ענה לשאלה האחרונה בשלילה ודחה את התביעה של מור יוסף. במסגרת הערעור הנוכחי, מבקש מור יוסף כי בית משפט זה יבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ויקבע כי ״מסמך הצהרת הכוונות" משנה את פסק הבוררות. אשר על כן, מדובר בתביעה לסעד הצהרתי וזו איננה בגדר ״תובענה לסכום כסף״ או ״תובענה לדבר שבעין״ עליהן מדברת תקנה 374(א).

9.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.