ע"א 6832/14 פלוני נ. פלוני

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו מיום 15.7.2014 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' סוקול ) בת"א 51669-03-12, בגדרו נקבע כי הסכם למכירת נכס

"שנחזה להיות חתום" בין המבקש לבין המשיב 4, הרשום כבעל הזכויות בנכס (להלן: יוסף ) – בטל, ועל כן על המבקש להעביר את החזקה בנכס לידי הבעלים.

רקע והליכים קודמים

1.

כאמור, בענייננו מתבקש עיכוב ביצועו של פסק דינו של בית משפט קמא אשר הכריע בתביעה שהגישו המשיבים 3-1 (להלן: המשיבים ) לאכיפת הסכם שנערך עמם למכירת נכס (שייעודו המקורי היה חנות, אך עתה נעשה בו שימוש כדירה). וכך סיכם בית משפט קמא את השאלה שבמוקד הליכים שהתקיימו בפניו:

" ... בעל זכויות רשומות בחנות הנמצאת בגבעת אולגה, פנה לעורך דין [המשיב 5] ... על מנת שייצגו במכירת החנות. עורך הדין ערך שני הסכמים למכירת החנות – האחד עם התובעים [המשיבים] והאחר עם ... [המבקש]. את כל כספי התמורה שלשל עורך הדין לכיסו ולא העבירם לבעל הזכות. בתיק זה נדרשת הכרעה מי מהצדדים הנוגעים בדבר זכאי להירשם כבעל הזכויות בחנות; האם יש להותירן בידי הבעלים הרשום, או שמא יש להעבירן למי מהרוכשים".

2.

בפסק דינו ציין בית משפט קמא כי אין מחלוקת ממשית באשר להשתלשלות העניינים שהובילה לכך שהדירה נמכרה על-ידי המשיב 5 לשני גורמים שונים. עוד נאמר, כי הצדדים בתיק הגיעו להסכמה לפיה התיק יוכרע ללא צורך בחקירת העדים. נאמר גם, כי הוסכם שכל צד יוכל לתמוך טענותיו במסמכי תיק חקירת המשטרה בעניינו של המשיב 5, אשר הורשע בגין מעשיו ביחס למכירת הנכס בעבירות של גניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ועוד.

3.

בסופו של יום קבע בית משפט קמא, כי יש ליתן תוקף להסכם המכר שבין יוסף לבין המשיבים, שכן עסקה זו "משקפת את אומד דעתו של יוסף שרצה להתקשר בעסקה, הסכים למחיר המוצע ... ואף חתם על ההסכם". בית המשפט דחה את טענתו של יוסף כי בשלב מסוים הסכם המכר עם המשיבים בוטל או כי נפל פגם בכריתתו באופן שיש בו להביא לבטלות ההסכם. לבסוף נקבע, כי ההסכם בין המבקש לבין יוסף נעדר כל תוקף ועל כן בטל. הוסבר, כי המבקש מעולם לא התקשר עם יוסף בהסכם ולא הוכח כי יוסף חתם על ההסכם עם המבקש או כי הסכים לכריתת הסכם עמו. נוכח האמור הורה בית משפט קמא למבקש "לפנות את החנות ולהעביר את החזקה בה לידי יוסף שימסור את החזקה לתובעים בהתאם לתנאים שנקבעו בהסכם שביניהם".

על פסק דינו של בית משפט קמא הגיש המבקש ערעור ובצדו בקשה "דחופה" לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא.

טענות הצדדים

4.

לטענת המבקש סיכויי הערעור גבוהים, שכן בפסק דינו של בית משפט קמא נפלו מספר שגיאות ופגמים. בין היתר, טוען המבקש, כי שגה בית משפט קמא ביחסו חשיבות לכך שיוסף לא נתן הסכמתו למכירת הדירה למבקש, שכן, לטענתו, הסכמה כזו אינה נדרשת מקום בו בעל הנכס ייפה את כוחו של עורך דינו (הוא המשיב 5) בייפוי כוח בלתי חוזר, כבענייננו. עוד נטען, כי נפלו פגמים מהותיים בבירור העובדות בפני בית משפט קמא אשר, לטענת המבקש, "לחץ לוותר על החקירות ולסיים את התיק בהגשת סיכומים בכתב" וזאת על אף, שלטענתו, דווקא היה מקום ל"להתעקש על חקירת העדים" בשל הסתירות העובדתיות שהתגלעו לאורך ההליך. באשר למאזן הנוחות נטען, כי זה נוטה לעבר קבלת הבקשה, שכן עם קבלת החזקה בדירה היא הושכרה, ולשוכר המתגורר בה כעת אין חלופת מגורים אחרת ופינויו עלול לגרום לו לנזק בלתי הפיך. נטען, כי דחיית הבקשה עלולה לגרום גם למבקש נזקים משמעותיים וזאת מאחר שיש קושי למצוא "שוכר ראוי ומתאים" באזור בו ממוקמת הדירה ושנית מאחר שפינוי הדירה עלול לחשוף את המבקש לתביעות מצדו של השוכר.

5.

המשיבים 3-1 מתנגדים לבקשה. בתשובתם נטען, כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר (כשלושה חודשים לאחר שניתן פסק דינו של בית משפט קמא). עוד טוענים המשיבים כי הבקשה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים ובחוסר תום לב, שכן המבקש אינו מפרט בה כי יוסף הגיש לבית משפט השלום בחדרה תביעה נגדו ונגד אחרים, ובהליך זה ציין בית המשפט כי המבקש "מתעלם" מזה זמן מפסק דינו של בית משפט קמא. המשיבים סבורים כי סיכויי הערעור אינם גבוהים ובתוך כך דוחים את טענת המבקש כי 'אולץ' על ידי בית משפט קמא להסכים להסדר דיוני בגדרו יוותרו הצדדים על חקירת העדים ומדגישים כי המבקש, אשר היה מיוצג, לא התנגד להסדר המוצע, מה גם שבכל מקרה, נחקרו עדים מסוימים בבית המשפט. באשר למאזן הנוחות נטען, כי המבקש אינו טוען לנזקים בלתי הפיכים שעשויים להיגרם לו כתוצאה מדחיית הבקשה, וכי אין לאפשר למבקש להמשיך ולגרוף לכיסו דמי שכירות אף שנקבע כי אין בידיו זכויות בדירה. בעניין זה נטען גם שיש להניח שהחברה המשכנת תמתין עד להכרעה בערעור בטרם תיעתר לבקשה לשנות בספריה את רישום הזכויות בנכס.

6.

יוסף מתנגד אף הוא לבקשה. בפתח תשובתו מדגיש יוסף, כי לאחר שהדירה תועבר לחזקתו, אין בכוונתו לפנות את השוכר עד להכרעה בערעור. אף יוסף טוען, כי בקשת המבקש לעיכוב ביצוע הוגשה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים, שכן הלה לא חשף בבקשתו את ההליכים שמנהל נגדו יוסף ומאחר שהוא טרם מסר לידיו את החזקה בדירה, כמתחייב מפסק דינו של בית משפט קמא.

דיון והכרעה

7.

לאחר העיון בטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, וזאת בכפוף לאמור להלן בפסקה 9.

כלל הוא כי ביצוע פסק דין לא יעוכב אך מאחר שאחד הצדדים הגיש ערעור על פסק הדין (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בית המשפט עשוי לחרוג מכלל זה מקום בו עלה בידי בעל דין להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי קיים חשש שככל שביצוע פסק הדין לא יעוכב ייגרם לו נזק בלתי הפיך. בפסיקה נקבע לא אחת כי תנאים אלה (מאזן הנוחות וסיכויי הערעור) מקיימים ביניהם "'מקבילית' כוחות לפיה ככל שמאזן הנוחות נוטה באופן ברור לדחיית או קבלת הבקשה, עשוי בית המשפט להיעתר לבקשה, אף אם, על פני הדברים, סיכויי הערעור אינם גבוהים (אך גם אינם חסרי סיכוי), וכך גם ככל שיוכח שסיכויי הערעור הגבוהים, יפחת משקלה של דרישת מאזן הנוחות" (ע"א 8706/12 אוחנה נ' מנהל מקרקעי ישראל (6.1.2013)).

8.

סבורני, כי בענייננו אף שלא ניתן להכתיר את הערעור כחסר סיכוי, נראה כי בפני המבקש ניצבת משוכה גבוהה להוכחת טענותיו, בפרט באשר לפגמים שלטענתו נפלו בניהול ההליך. עם זאת, אינני רואה להרחיב באשר לשיקול זה, שכן בענייננו שיקול מאזן הנוחות הוא המטה את הכף לעבר קבלתה החלקית של הבקשה, כמפורט בפסקה 9.

המבקש אינו מצביע בבקשה על נזק בלתי הפיך שעלול להיגרם לו אם ביצוע פסק הדין לא יעוכב. ברי, כי חשיפת המבקש לתביעות מצד שוכר הדירה אינה עולה בגדר נזק בלתי הפיך, שכן, המדובר, לכל היותר, בנזק כספי שעלול להיגרם למבקש, ושבמידת הצורך ניתן יהיה לרפאו באמצעות סעדים כספיים. כך גם טענת המבקש כי יתקשה למצוא שוכר חלופי ראוי לדירה, אינה מגלמת בתוכה טענה לנזק בלתי הפיך, שהרי בסופו של יום גם נזק זה ניתן לכימות כספי - למשל, דמי השכירות שנמנע מן המבקש לגבות עד אשר נמצא שוכר לדירה. כלומר, ככל שערעורו של המבקש יתקבל ויימצא שיש בידיו זכויות בנכס, הרי שניתן יהיה לתקן את הנזקים שלטענתו עלולים להיגרם

לו מדחיית הבקשה דנא באמצעות פיצוי כספי. הדברים אמורים ביתר שאת מקום בו הדירה אינה משמשת למבקש לצורך מגורים, אלא מושכרת לצד שלישי מזה זמן מה. במצב דברים זה נקבע בעבר, כי " בעוד שבפינוי מדירת מגורים ההנחה היא כי קשה יהיה להחזיר את המצב לקדמותו אם יזכה המערער בערעורו, שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בפינוי נכס המשמש לצרכים מסחריים. במצב כזה, יש להניח כי אם יתקבל הערעור, הנזק הכספי ניתן יהיה לפיצוי" (רע"א 1188/13 כהן נ' רחימוב , פסקה 5 (18.2.2013)).

9.

המבקש אינו מסתפק בטענות לנזק שעלול להיגרם לו וסומך את בקשתו גם על הנזקים שעלולים להיגרם לשוכר אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, שכן לשוכר אין חלופת מגורים. גם בטענה זו אין כדי להטות את שיקול מאזן הנוחות לעבר קבלת הבקשה במלואה. ראשית, כפי שטוענים המשיבים, טענה זו לא נתמכה בתצהיר או באסמכתא אחרת מצדו של השוכר, שכלל אינו צד להליך זה או להליכים אחרים בקשר עם הדירה. שנית, גם אם נקבל את דבריו של המבקש, הרי שעדיין יש קושי לקבוע, כי בנסיבות המקרה דנא, דחיית הבקשה עלולה לגרום לשוכר נזק בלתי הפיך. אינני מקל ראש בכך שהנכס שבמוקד המחלוקת שימש כקורת גג עבור השוכר בשנים האחרונות וייתכן, שכפי שנרמז בבקשה, הנסיבות הן כאלה שיקשה על השוכר למצוא דירה אחרת שתשמש לו בית. לצד זאת, יש לזכור כי אין מדובר בנכס שנמצא בבעלותו של השוכר, וזכותו להתגורר בנכס היא זמנית בלבד, בעוד שמנגד ניצבים המשיבים שאף שנמצא כבר לפני למעלה משלושה חודשים כי הם בעלי הזכויות בנכס, הם עדיין לא נהנים ממנו או מפירותיו. סבורני, כי בענייננו האיזון הנכון בין זכויותיו של השוכר כלפי המבקש (כלומר – האינטרס המשולב של המבקש ושל השוכר) לבין זכויותיהם של המשיבים (אשר לא ציינו בתשובתם כי בכוונתם להתגורר בפועל בנכס), הוא לאפשר לשוכר להמשיך ולהתגורר בנכס למשך תקופה מסוימת שתהווה עבורו תקופת היערכות לקראת פינוי הנכס. מהחומר שצורף לבקשה עולה, כי החוזה בין המבקש לבין השוכר חוּדש במארס 2014 ונאמר בו כי "השוכר והמשכיר יתאמו ביניהם כעבור 12 חודשים לגבי המשך השכירות". סבורני, כי בהתחשב באמור ונוכח האמור בתשובתו של יוסף, יש לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא באופן שהשוכר לא יפונה מן הדירה עד ליום 20.4.2015.

10.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת באופן חלקי בלבד –פסק דינו של בית משפט קמא יעוכב אך במובן זה שהמבקש לא יידרש לסלק ידו מהדירה עד ליום 20.4.2015, וכפועל יוצא מכך גם השוכר המתגורר בדירה שמחלוקת לא יידרש לפנותה עד למועד הנ"ל. עם זאת, דמי השכירות עד למועד הנ"ל לא יועברו לידיו של המבקש אלא יופקדו בנאמנות אצל באי-כוחו, ובסיום הליכי הערעור יועברו למי שלגביו ייקבע כי היה בעל הזכויות בדירה במועד הרלבנטי.

בנסיבות, לא ייעשה צו להוצאות.