ע"א 6890/02אהוד קוממי נ. שירות התעסוקה ,סניף רמת גן

בפניי בקשה לפטור מאגרה במסגרת העתירה שבכותרת.

1.העותר אינו טוען למצוקה כלכלית המונעת תשלום אגרה. בקשתו מעוגנת, כל כולה, בכך שההליכים בפניי בתי הדין לעבודה היו פטורים מאגרה, בהתאם לתקנה 4(4) לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), התשכ"ט-1969. האם פטור זה חל בבית משפט זה, במסגרת עתירה לבג"ץ?

2.נראה לי כי התשובה לשאלה זו שלילית. תקנות האגרות בבית הדין לעבודה והפטורים הקבועים בהן, חלות על הליכים בפני בית הדין לעבודה. הן אינן חלות על הליכי עתירה לבג"ץ, עליהן חולש המשטר הקבוע בתקנות בית המשפט (אגרות) התשמ"ח-1987. מסקנה זו עולה משילובם של שני עניינים.

ראשית, תקנות בית הדין לעבודה (אגרות) הותקנו לפי הסמכות שבס' 43 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. הוראה זו מסמיכה את שר המשפטים להתקין תקנות בדבר סדר הדין בבית הדין לעבודה, ובכלל זה בעניין "אגרות בית דין ופטור מהן" (סעיף 43(ב) לחוק). הוראה זו, על פניה, מוגבלת להליכים בבתי הדין לעבודה.

אכן, הליך בג"ץ כנגד החלטה של בית הדין הארצי לעבודה אינו מוגש מכח חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, כי אם מכח הוראות סעיף 15(ד)(3) חוק יסוד: השפיטה. הוא אינו מוגש לבית הדין, כי אם לערכאת ביקורת גבוהה המוסמכת ליתן צווי בירור ביחס לבתי דין. מכך עולה כי פירוש המחיל את הוראת הפטור שבתקנה 4(4) על הליך בג"ץ, חורג ממסגרת ההסמכה אשר על יסודה נתקבלו תקנות ביה"ד לעבודה.

שנית, הרישא לתקנה 4 לתקנות האגרות בבית הדין לעבודה, בה מנויים ההליכים הפטורים מאגרה, קובעת כי "ההליכים הבאים פטורים מתשלום אגרה". המונח "הליך" מוגדר בתקנה 1 לתקנות כ"תובענה, בקשה, ערעור, או כל עניין אחר לפני ביה"ד וכל פעולה או בקשה בהן..." (ההדגשה הוספה – ע.ש.). "בית דין" מוגדר בתקנה 1 לתקנות כ"בית דין לעבודה, לרבות רשם".

"בית דין לעבודה" מוגדר בס' 1 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, הקובע כי "בית דין לעבודה (להלן – בית הדין) יהיה של שתי ערכאות: בית דין אזורי ובית דין ארצי". שילובן של הוראות אלה מלמד, כי גם על פי לשונה לא נועדה תקנה 4(4) לחול אלא בהליכים המתנהלים בשתי ערכאותיו של ביה"ד לעבודה.

אני סבור, כי שילובן של הוראות החוק והוראות התקנות אינו מותיר נקודת אחיזה כלשהי לטענה כאילו הוראת הפטור האמורה עשויה לחול אף על הליכים בפני ביהמ"ש הגבוה לצדק. משכך, נראה לי כי יש לדחות את הבקשה שבפניי.

3.לא נעלם מעיני הכלל הפרשני הנוגע לפירוש אגרות ולפיו במקרה של ספק ביחס לחיוב באגרה, יש לפרש את הדין באופן הפוטר מחיוב כאמור (ראה דברי כב' המשנה לנשיא לוין, בש"א 457/01, קרליץ נ' פקיד הבחירות באר שבע, פ"ד נה (3) 869). אין חולק גם, כי ביסוד הפטור שבתקנה 4(4) לתקנות האגרות בבית הדין לעבודה עומד שיקול סוציאלי, אשר עניינו הקלה על מי שמנהלים הליכים למימוש זכותם לקבלת תמיכה סוציאלית, כמו רישום זכאות לאבטלה.

זאת ועוד, לא נעלם מעיני גם, כי תקנות האגרות בבתי המשפט הרגילים נתפרשו כחלות גם על ערעור המוגש בדרגה שלישית, על החלטה בהליך שמעיקרו היה פטור מאגרה (רע"א 217/88 חיון נ' קצין התגמולים של משרד הבטחון, דינים עליון ח' 777 ( . בדונו בעתידה המופנית כנגד בית הדין לעבודה, אין בג"ץ דן בהליך על פי אמות המידה המשמשות לדיון בערעור (בג"ץ 525/84 נביל חטיב ואח' נ' בית הדין ארצי לעבודה, ירושלים ואח', דינים עליון, כרך ב', 33). עם זאת, אמת המידה שנקבעה להתערבות בג"ץ במקרים אלה אינה צרה יותר מזו שנקבעה בבקשות רשות לערער בדרגה שלישית (השוו בג"ץ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נא (2) 63 לר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123 ) . מדברים אלה עולה תמיכה רעיונית בעמדה לפיה ניתן לפטור הליכים מן הסוג שבכותרת מאגרה.

ברם, אין בדין עוגן מספק לתלות עליו את טענות העותר לפטור מאגרה, ובמיוחד נוכח הוראת ס' 1 לחוק יסוד: משק מדינה, הדורשת כי אגרה (ופטור ממנה, המשפיע על שיעורה), ייקבעו בחוק, או על פיו. במצב זה, אף כי ניתן למצוא צידוק ענייני בלתי מבוטל לגופה של הטענה, איני סבור כי ניתן לקבלה, במסגרת התבנית החוקית הקיימת.

מובן, כי אין בכל האמור כדי לפגוע בזכותו של העותר להגיש בקשה למתן פטור מתשלום אגרה, בהתאם לפרק ג' לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח -1987. היינו, אם עומדת לעותר טענה לפטור מאגרה בשל מצבו הכלכלי, קיים מכשיר בדין המאפשר לברר טענה זו.

התוצאה היא, כי אני דוחה את הבקשה לפטור מאגרה. אני מאפשר למבקש להגיש, אם רצונו בכך, בקשה לפטור מאגרה המבוססת על תקנה 13 לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987. אם לא יעשה כן, על המבקש לשלם, תוך 30 ימים מקבלת החלטה זו, את אגרת ההליך, ולא – יימחק ההליך מן הרישום בלא צורך בכל הודעה נוספת.