ע"א 6908/99 מוחמד אחמד נ. קופת חולים כללית

1.בתיק זה הוגשו שתי בקשות למחיקת ערעור שכנגד.

עיקרי העובדות הן כדלקמן:

המערער הגיש בבית המשפט המחוזי תביעת רשלנות רפואית. התביעה הוגשה נגד מספר גורמים שהיו מעורבים בטיפול בו. בפסק הדין נדחתה התביעה נגד המשיבה 1 בערעור זה (להלן: קופת חולים), והתקבלה בחלקה נגד משיבים 2-4, כאשר משיב 2 (להלן: הרופא) נושא ב15%- מן האחריות ומשיבים 3, 4 (להלן: המדינה) נושאים ב35%- מן האחריות. בחמישים אחוזי האחריות הנוספים נושא המערער.

2.המערער הגיש ערעור נגד כל המשיבים, וביקש לחייב את כולם יחד במלוא נזקיו. בעקבות הגשת הערעור הגישה המדינה ערעור שכנגד נגד המערער, נגד קופת החולים ונגד הרופא.

לאחר זמן הגיע הרופא להסכם פשרה עם המערער, בו נקבע כי הרופא ישלם למערער סכום כסף כלשהו והמערער יוותר על טענותיו נגד הרופא. הערעור קיבל תוקף של פסק דין.

בעלי הדין הגישו סיכומים בערעור ובערעור שכנגד. לקראת סיום הליכי הגשת הסיכומים, בד בבד עם סיכומיו בערעור שכנגד, הגיש הרופא בקשה למחיקה וסילוק על הסף של הערעור שכנגד ככל שהוא נוגע אליו. לטענתו, תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-, כפי שפורשה בפסיקה, מאפשרת הגשת ערעור שכנגד אך ורק נגד אותו בעל דין שהגיש את הערעור העיקרי, ולא כלפי בעל דין אחר שאינו מערער. לאחר הגשת בקשה זו הוגשה בקשה דומה גם על ידי קופת החולים. המדינה הגישה תגובות לבקשות אלו.

3.השאלה נגד מי ניתן להגיש ערעור שכנגד נדונה בהרחבה בב"ש 797/84, אסיא שוורץ לבית קלצ'קין נגד קופת תגמולים לעצמאים "יוזמה", פ"ד לח (4) 80. בפסק הדין, המפרש את תקנה 434 האמורה וסוקר את ההלכה שנקבע לגביה בפסקי דין קודמים, נקבע:

"מדובר בערעור של בעל דין כנגד מי שהקדים וערער כלפיו על פסק הדין - כנגדו ולא כנגד בעל דין שלא ערער, ושאין הוא מבקש עוד כנגדו דבר והוא בחזקת משיב בערעור." (סעיף 4 לפסק הדין)

ובהמשך:

"יצוין ויודגש, שעל ידי תקיפת פסק הדין בדרך ערעור שכנגד, המופנה למעשה נגד משיב שלא ערער, נשללת מאותו משיב הזכות הנתונה לו בתקנות להמתין ולראות איך יפול דבר: לא יוגש ערעור כנגד פסק הדין על ידי יריבו במשפט, ישלים גם הוא עם התוצאה. יוגש ערעור - כי אז תהיה פתוחה בפניו הדרך להשמיע את השגותיו שלו כנגד פסק הדין ולבקש את הסעד הנראה לו, על דרך הגשת ערעור שכנגד...." (סעיף 5 לפסק הדין).

פסק דין נוסף שבעלי הדין מסתמכים עליו, זה בכה וזה בכה, הוא ע"א 641/87, זאב קלוגר נגד החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מד (1) 239.

4.כנגד הלכה ברורה וידועה זו מעלה המדינה שתי טענות עיקריות. ראשית היא טוענת כי הבקשות הוגשו בשיהוי רב המצדיק לדחותן. המדינה מוסיפה וטוענת כי יש להבחין בין המקרה הנדון לבין המקרים שנדונו בפסקי הדין, כך שההלכה האמורה אינה חלה כאן. אבהיר כבר עתה כי טענות אלה אינן נראות לי, ואינני רואה מקום לחרוג במקרה זה מן ההלכה השרירה והקיימת, כפי שאפרט:

5.טענת השיהוי אינה עומדת במלוא תוקפה כלפי הרופא. זאת, הן משום שהבקשה מטעמו הוגשה יחד עם סיכומיו, ולא לאחריהם, והן משום שמעמדו בערעור השתנה, כאמור, עובר להגשת הבקשה, עם אישור הסכם הפשרה בינו לבין המערער, אשר איין למעשה את הערעור נגדו. העובדה שהוא נתון בסיכון של ערעור כנגדו הפכה משמעותית הרבה יותר לאחר שהסיכון הצפוי לו כתוצאה מהערעור המקורי הסתיים. יש, איפוא, היגיון בכך שהרופא בחן מחדש את מעמדו בתיק כולו בעקבות הסכם הפשרה, והחליט על הגשת הבקשה.

לגופו של עניין, המדינה הודיעה בתגובתה על הסכמתה לכך שהרופא ייחשב כמשיב פורמלי בערעור שכנגד, ויפה עשתה. אני קובעת, איפוא, כי הרופא ייחשב כמשיב פורמלי הן בערעור והן בערעור שכנגד.

6.אשר לבקשת המחיקה מטעם קופת החולים:

במקרה זה מדובר בשיהוי משמעותי ביותר, כיון שהקופה הגישה כבר את סיכומיה לערעור שכנגד, עובדה העשויה להתפרש כמעין הסכמה לשינוי חזית. עם זאת, מאחר שמדובר בשאלה מהותית הנוגעת לעצם ניהולו של ההליך כנגד הקופה, ולא בעניין שולי, ובהתחשב בכך ששאלת הסילוק על הסף עלתה ממילא לדיון עקב הבקשה שהגיש הרופא, נראה לי כי ראוי לדיון בעניין לגופו, ולא להסתמך על הסכמה שניתנה, קרוב לוודאי, בהיסח הדעת.

טענות הקופה כי הלכה בדבר הזכות להגיש ערעור שכנגד נגד מי שלא הקדים והגיש ערעור אינן משכנעות: השינויים העובדתיים שבין מקרה זה לבין ע"א 797/84 הנ"ל אינם משמעותיים. הטענה כאילו בע"א 641/87 יש מעין הכרה מכללא בחריגה מן הכלל כיון שפסק הדין דן בטענות שהועלו בערעור שכנגד גם לגופן אינה סבירה, כיון ששינויה של הלכה מפורשת אינו יכול להיעשות בדרך של פרשנות עקיפה והסקת מסקנות מפסק דין שאינו קובע כך במפורש. טענה זו אף אינה מתיישבת עם האמור במפורש בסעיף 4. ג לפסק הדין.

7.עוד טוענת המדינה כי במקרה זה הקופה לא נפגעה מהגשת הערעור שכנגד משום שפסק הדין קמא אינו מטיל עליה כל חיוב, כך שהאפשרות להגשת ערעור לא היתה כלל רלוונטית, וממילא לא נפגעה זכותה להמתין ולראות "כיצד ייפול דבר". המדינה מוסיפה וטוענת כי תוכן הערעור שכנגד דומה לתוכן הערעור העיקרי, כך שגם מטעם זה לא נגרם נזק למבקשת. אף אם יש ממש בטענות ככל שהן מתייחסות למקרה מסוים כלשהו, אינני סבורה שיש בכך כדי להשליך על הכלל הרחב שאינו מאפשר הגשת ערעור שכנגד. ביסוד סדרי הדין שנקבעו בתקנות עומדת הנחה שהגשת ערעור שכנגד גורמת נזק למשיב בעצם העמדתו בסיכון, ואין צורך לבחון את מידת הסיכון בכל מקרה ומקרה בפני עצמו. יתר על כן: העובדה שהטענות מועלות על ידי שני בעלי דין שונים, כאשר לכל אחד מהם בסיס שונה לטענותיו, מגבירה את הסיכון בו נתון המשיב בערעור שכנגד.

8.מן הטעמים המפורטים לעיל החלטתי לקבל את בקשות המחיקה על הסף, ולמחוק את הערעור שכנגד ככל שהוא מתייחס לרופא (משיב 2 בערעור העיקרי) ולקופת החולים. משיבה 1 בערעור העיקרי).

המדינה תישא בהוצאות בקשה זו בסכום של 2,000 ש"ח לרופא, ובסכום

של 1,500 ש"ח לקופת החולים.