ע"א 6910/99 עובדיה לוי נ. בנק יורו טרייד בע"מ (לשעבר בנק הבניה לישראל בע

בפני בקשה לפטור מערבון.

1.המשיב, בנק יורו-טרייד בע"מ ("הבנק") תבע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב את המבקשים, חברה לבניין ("החברה"), בעליה, עובדיה לוי ("לוי") ושניים מבניו שערבו לחובות האב ולחובות החברה. המבקשים קיבלו רשות להתגונן ובכתב ההגנה שהגישו טענו לוי והחברה (להלן: "הלווים"), כי חשבונות הבנק נוהלו במסגרת הסכם ליווי שנחתם ביום 20.9.89 ("הסכם הליווי"), בו התחיב הבנק להעניק להם ליווי פיננסי לרכישת נכס מקרקעין ובניה עליו וכי הפרת ההסכם על ידי הבנק היא שגרמה לעצירת הפרוייקט וליצירת החובות. משכך נדרש בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ה. שטיין) למערכת ההסכמית שבין הבנק לבין הלווים. הסעיפים הרלוונטיים לענייננו הם אלו:

א.המבוא להסכם הליווי, שם נאמר:

"הלווים מבקשים מהבנק אאת הליווי הפיננסי הדרוש לשם מימוון חלקי של רכישת החלקה הנ"ל, בתנאים שיאושרו ע"י הבנק;"

ב.סעיף 10א להסכם הליווי, שם נאמר:

"הלווים מצהירים כי בכל מועד צריך, המימון שיעמיד להם הבנק בנוגע לחלקה הנ"ל לא יעלה על 50% מהמימון הדרוש עד לאותה עת, וכי שאר המימון יושג ממקורותיהם העצמאיים"

ג.סעיף 12 להסכם הליווי, שם נאמר:

"מוסכם ומוצהר בין הצדדים כי התנאים מפורטים לגבי ליווי הבנק בהקמת ובנוי הפרוייקטים שיוקמו על החלקה הנ"ל והמגרש הנ"ל, באם הבנק יסכים להעניק ליווי זה בכלל, ותנאי הפיקוח ושחרור הכספים בשלבי הבניה השונים ייקבעו ביניהם בבוא הזמן בהסכם מפורט שיחתם ביניהם."

ד.סעיף 14 להסכם הליווי, שם נאמר:

"מוסכם ומוצהר בין הצדדים שכל התחייבויותיו של הבנק שעפ"י הסכם זה כפופות להוראות כל חוק ודין ובכלל זה להוראות בנק ישראל..."

2.אין חולק, כי הבנק העמיד לרשות הלווים סך של כ - 600,000 דולר (מתוך כ - 2,300,000 דולר מחיר הנכס). המחלוקת בין הצדדים היא סביב יתרת דמי רכישת הנכס - עד לשווי מחצית הנכס. לטענת הלווים, התחייב הבנק לממן גם את היתרה האמורה וסירובו לעשות כן הוא שהביא לכשלון הפרוייקט. הבנק, לעומתם, טען, כי לא התחייב וכי לא יכול היה להתחייב, משום שעל פי הוראות בנק ישראל שהיו בתוקף באותה עת, עלה סכום ההלוואה, לפי טענת הלווים, על המקסימום שהיה הבנק רשאי להלוות ללווה יחיד.

3.בית המשפט המחוזי קבע, כי הבנק לא התחייב לממן את מחצית שווי הנכס וכי ההתייחסות היחידה בהסכם הליווי לעניין זה היא התייחסותם של הלווים. לעניין זה העדיף בית המשפט את עדות מנהל הבנק, לפיה הובהרה המגבלה שרבצה על הבנק ללוי והלה הסכים להתקשר בכפוף לה, משום שסבר, כי יצליח למכור זכויות בנכס עוד לפני רכישתו - ובכך לממן את הרכישה. לפיכך קיבל בית המשפט המחוזי את תביעת הבנק.

4.בערעורם טוענים המבקשים, כי בית המשפט המחוזי שגה בפרשנות הסכם ההלוואה ,לא ייחס את המשקל הראוי לאיזכור קביעת רף חמישים האחוזים בהסכם ולעדויות נציגי הבנק עצמם באשר לכך. עוד טוענים המבקשים, כי טענת מנהל הבנק, כי לוי הוא ששיכנע את הבנק להתקשר עמו חרף ידיעתו על המגבלות הרובצות על הבנק, סותרת את ההסכם הכתוב, חורגת מכתבי הטענות, הועלתה לראשונה בחקירתו של המנהל ועל פי דברי בית המשפט עצמו לא היה מקום להתייחס אליה. מה גם שאינה סבירה על פניה.

5.בבקשה שבפני טוען לוי, כי הוא בן 63, אב לששה ילדים בגירים, ששניים מהם (המבקש מס' 3 ובן נוסף) מתגוררים בביתו, אינם משתכרים למחייתם וסמוכים על שולחנו. לוי מוסיף, כי בריאותו לקויה וכי מאז התמוטטות הפרוייקט נשוא ההליך ירד מנכסיו. לחיזוק טענותיו הוא מצרף אישורים מן המוסד לביטוח לאומי (בדבר נכותו - בשיעור 60%) ומרואה החשבון שלו (באשר לכך שאין לו הכנסות מזה שבע שנים). לוי מציין, כי בבעלותו מספר דירות, שחלקן משועבדות וכולן מעוקלות. על פי תצהירו מתפרנסים הוא, אשתו ושני בניו הבגירים מסכום חודשי של כ - 5,000 ש"ח. באשר לחברה הומצא אישור רואה חשבון, לפיו אין היא פעילה מאז 1993 ופעילותה קודם לכן הסתיימה בהפסד. גם המבקשים 3 ו - 4 הגישו תצהירים מטעמם. המבקש מס' 3 מציין, כי הוא מצוי בהליכי גירושין, חב בדמי מזונות חדשיים של כ - 4,200 ש"ח לאשתו ולשלושת ילדיו. הוא הוכרז כחייב מוגבל באמצעים (אישור לעניין זה צורף לבקשה) ונאסר לא פעם עקב אי עמידה בתשלום דמי המזונות. המבקש מס' 4 טוען בתצהירו, כי הוא לומד בישיבה, עובד באופן מזדמן ומשתכר כ - 2,000 ש"ח, סך הכנסות משפחתו (המונה 5 נפשות) עומד על כ - 5,000 ש"ח.

6.המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, לא העלו המבקשים כל טענה של ממש באשר לסיכויי ערעורם - ולא בכדי, שכן הכרעתו של בית המשפט המחוזי מבוססת על קביעת ממצאים עובדתיים וככזו סיכויי שינויה קלושים. בהתייחסו לטענות המבקשים באשר למצבם הכלכלי, טוען המשיב, כי רק מקצתן של הטענות נתמך במסמכים (שלא כולם עדכניים) וכי הטיעון החלקי לעניין זה שוקל לחובתם של המבקשים.

7.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי, בנסיבות העניין, יש מקום לפטור את המבקשים מחיובם בהפקדת ערבון. מצבם הכלכלי של המבקשים פורט בהרחבה בבקשתם ונתמך גם בתיעוד חיצוני. אפשר וניתן היה להרחיב בעניין זה בנקודות מסויימות (כך, לדוגמא - להמציא אישורים באשר להליכי ההוצאה לפועל המתנהלים נגד לוי, לטענתו) או לטרוח ולהגיש מסמכים מעודכנים הנכונים למועד הגשת הבקשה. אולם אפילו לוקה הבקשה במעט לענין זה, אין בכך כדי לגרוע מן התמונה הכללית שהציגו המבקשים - תמונה לפיה התמוטטות הפרוייקט גרמה להתמוטטותו הכלכלית של לוי ולפיה אין כיום ללוי כל הכנסות של ממש. הוא הדין בחברה. הוא הדין (בשינויים המחוייבים) גם במשיבים 3 ו - 4, שהשתכרותם נמוכה ומצבם קשה. המבקשים לא טענו אמנם בהרחבה בסוגיית סיכויי ערעורם, אולם מעיון בפסק הדין נשוא הערעור ובהודעת הערעור התרשמתי, כי, שלא כטענת המשיב, סיכויי הערעור אינם מבוטלים. ביסודו של דבר מונחת בבסיס ההכרעה במחלוקת פרשנותו של הסכם כתוב. בית המשפט המחוזי בחר להמעיט במשקלו של הסעיף שעניינו קביעת רף של 50% משווי הנכס ולא ייחס משקל לעובדה שהמגבלה שרבצה על הבנק בהתאם להוראות בנק ישראל לא זכתה לביטוי מפורש בהסכם. פרשנותו של בית המשפט המחוזי אינה הפרשנות היחידה האפשרית. ודאי שכך הם פני הדברים, אם תתקבל טענת המבקשים, כי בית המשפט המחוזי התייחס בפסק דינו לטענות ולעדויות שחרגו מגבולה של המחלוקת בין הצדדים.

8.בהצטברם של שני גורמים אלה: מצבם הכלכלי של המבקשים וסיכויי ערעור שאינם זניחים (וראו: בש"א 329/90 אברך נ' גרוגר , פ"ד מד (2) 383) מצאתי לנכון לפטור את המבקשים מחובת הפקדת ערבון.