ע"א 6944/00 עזבון המנוח עמאד מזארעה נ. אריה חברה לבטוח בע"מ

1.המערערים, עזבונו ותלויו של המנוח עמאד מזרעה, הגישו כתב תביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בעילה של תאונת דרכים, בה נהרג המנוח בעת שמשאבת בטון המותקנת על משאית נפלה עליו וגרמה למותו. ביום 11.5.98 נתן בית המשפט את החלטתו וקבע כי התאונה האמורה אינה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-. על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 3737/98). בית המשפט (הנשיא א' ברק, והשופטים ת' אור וא' ריבלין) קיבל את הערעור, וקבע כי "בית המשפט המחוזי... יתן את פסק דינו מחדש לאחר שימוע כל ראיות בעלי הדין לעניין האחריות". כמו כן, נקבע כי ראוי שאם יחזור ויקבע בית המשפט כי אין עסקינן ב"תאונת דרכים", יבחן זה האם קמה חובה למי מהנתבעים על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי. ביום 9.7.00 קבע בית המשפט כי התיק יקבע להוכחות ביום 13.9.00. כמו כן קבע כי ידון בשאלות הבאות: "האם לפי הראיות הנוספות מדובר בתאונת דרכים; בהנחה שאין מדובר בתאונת דרכים, האם חל חוק העבודה הירדני". ביום 18.7.00 הגישו המערערים בקשה לבית המשפט קמא לשנות החלטתו האמורה, ולקבוע כי בדיון תידונה גם שאלת החבות לפי פקודת הנזיקין ושאלת גובה הנזק. ביום 20.7.00 קבע בית המשפט כי אינו רואה מקום לשנות מהחלטתו.

2.בגין החלטה זו הגישו המערערים ביום 16.9.00 בקשה לפסילתו של בית המשפט. המערערים טוענים כי החלטתו של בית המשפט מנוגדת לפסק הדין של בית המשפט העליון. סירובו לשנות את ההחלטה, מצביע, לטענתם, על משוא פנים בניהול התיק. בהחלטתו בבקשת הפסילה ביום 18.9.00 קבע בית המשפט כי דינה של הבקשה להידחות שכן ההחלטה האמורה "נוגעת לסדרי ראיות שבתיק. קביעת סדרי דין לשמיעת ראיות אינה נימוק לפסילת שופט". כמו כן, הוסיף בית המשפט כי "כדי להבהיר את החלטתי מיום 9.7.00, שאלת תחולת חוק העבודה הירדני היא לעניין כימות הנזק, בהנחה שחלה אחריות לפי פקודת הנזיקין".

3.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערער חוזר על טענותיו בבקשת הפסילה ומוסיף כי ההחלטה האמורה אינה נוגעת אך לסדרי שמיעת הראיות בתיק, אלא שיש לה השלכות מהותיות על אופן ניהול תביעתם של המערערים והמועד המשוער לסיום הטיפול בתיק. המשיבים מתנגדים לבקשת הפסילה, מהטעם שאין בהחלטת בית המשפט משום סטיה מפסק דינו של בית המשפט העליון.

4.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דינו של הערעור להידחות. טענתם של המערערים נוגעת להחלטה שהיא דיונית בטבעה. החלטה מעין זאת, ניתן לתקוף - על פי סדרי הדין - בדרך של בקשת רשות ערעור. הלכה היא, כי אין בטענות דיוניות לכשעצמן (ואין אני מביע דעה או מכריע בצדקת ההחלטה האמורה), גם אם המדובר בשורה של החלטות, כדי לבסס עילה לפסילתו של שופט (ראו לדוגמה: ע"פ 77/93 עובדיה נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם); ע"א 2175/00 אברהם כהן נ' עירית חדרה , (טרם פורסם); ע"א 2506/00 Fardome Ltd. נ' בנק כללי לישראל בע"מ (טרם פורסם); ע"א 3463/00 מרגלית ניסים נ' בית החולים הכללי משגב לדך ירושלים (לא פורסם)). על המערערים היה להוכיח כי מההחלטה האמורה עולות נסיבות אובייקטיביות המצביעות על חשש ממשי לכך שבית המשפט נהג כלפיהם במשוא פנים (ע"פ 5/82 ח"כ אבו-חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 247; בג"ץ 2184/94 גלברט נ' ועדת החקירה , פ"ד מח(3) 573). זאת לא עשו, ומטעם זה, דינו של הערעור להידחות.

הערעור נדחה.