ע"א 6950/99 ד"ר ניסים משיח נ. ד"ר עדינה משיח

בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ש' פינקלמן) דחה, בפסק דין אחד, ביום 9.8.99, שתי תובענות שהגיש המערער: האחת (ה.פ. 1330/94), תובענה למתן הצהרה על חלקו של המערער בנכסים שונים, בהם מחצית הזכויות בדירה ברח' עובדיה 31 חיפה (להלן - הדירה); השניה (ה.פ. 30027/96), תובענה למתן הצהרה על בטלות העברת הזכויות בדירה משמה של משיבה 1 (להלן - המשיבה) אל שמו של אביה, משיב 2 (להלן - המשיב). בקשה של המערער "לעכב ביצוע" של פסק דין זה נדחתה על ידי בית המשפט (השופט ש' פינקלמן) ביום 20.10.99.

המערער הגיש ערעור על פסק הדין, וצירף אליו "בקשה לעיכוב ביצוע". ומה יש בפסק הדין שצריך לעכב? ארבעה חודשים לערך קודם למתן פסק הדין נדון, גם כן בבית המשפט המחוזי בחיפה, ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה, אשר קיבל תביעה של המשיב לפנות את המערער מן הדירה. במהלך הדיון בערעור הגיעו המערער והמשיב לידי הסכם, שקיבל תוקף של פסק דין. ההסכם קשר בין פינוי הדירה לבין שתי התובענות האמורות, שהתבררו אותה עת בפני השופט פינקלמן: המערער קיבל על עצמו לפנות את הדירה אם ייפסק, במסגרת ההליכים בפני השופט פינקלמן, כי אין לו זכויות בדירה. כאמור, כך אכן נפסק לבסוף. כיוון שכך נדרש המערער לפנות את הדירה. הוא רואה בעיכוב הפינוי מרכיב או תוצאה של עיכוב הביצוע של פסק הדין המסרב להצהיר על זכויותיו בדירה.

שאלה היא, האם ניתן, מבחינה עקרונית, למנוע או לעכב את הפינוי במסגרת ערעור על פסק דין הדוחה את תביעת המערער לפסק דין הצהרתי. אולם, אפילו בהנחה שהדבר אפשרי, ברור שאין לכך מקום בנסיבות המקרה, לאחר שהמערער מיצה כבר את אפשרויותיו בנדון: הוא הגיש לבית משפט זה, במסגרת בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי המאשר את ההסכם בינו לבין המשיב (רע"א 3408/99), בקשה לסעד זמני המונע את פינויו מן הדירה "עד למתן החלטה בבקשה למתן רשות לערער... ו/או בהודעת הערעור שתוגש לבית משפט נכבד זה במועד הקבוע עפ"י התקנות, על פסה"ד של כב' השופט פינקלמן בה.פ. 1330/94 ו30027/96-". המערער אף הבהיר את בקשתו, והסביר כי אינו יכול לבקש את עיכוב הפינוי אלא במסגרת הערעור על פסק הדין המאשר את ההסכם, ולא במסגרת הערעור על פסק הדין הדוחה את העתירה למתן הצהרות, שכן "לא ניתן לעכב ביצוע של פס"ד הצהרתי באשר אינו אופרטיבי ואין מה לעכב בביצועו". בית משפט זה (השופט ת' אור) ביקש מהמשיב להגיב על הבקשה, והחליט לבסוף (ביום 3.10.99) לדחותה. מאחר שעיכוב הפינוי נתבקש גם מחמת הערעור על פסק הדין בה.פ. 1330/94 וה.פ. 30027/96, ממילא ההחלטה המסרבת לדחות את הפינוי מתייחסת אף היא לערעור זה, וחוסמת בפני המערער את הדרך לשוב ולבקש את אותו סעד בהליך זה. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף לגופו של ענין לא מצאתי מקום לעכב את הפינוי. תנאי מקדמי לעיכוב פינוי מקרקעין לפי פסק דין הוא שהמערער, לפי טענותיו בערעור, זכאי להמשיך ולהחזיק במקרקעין. תנאי זה אינו מתקיים במקרה הנדון: גם אם יזכה המערער בערעור, עדיין יהיה עליו, לפי ההסכם שאושר בבית המשפט המחוזי, לפנות את הדירה, אלא אם כן יחליט לרכוש מהמשיבים את חלקם בדירה. אולם המערער אינו טוען בבקשתו לעיכוב הביצוע כי בדעתו לבצע רכישה כזאת. לא כל שכן שאין הוא מציג נתונים המלמדים על יכולתו לממן את הרכישה. הוא רק טוען, בצורה סתמית, שמכירת או השכרת הדירה על ידי המשיב תמנע ממנו "לחזור לדירה ולהשיב את המצב לקדמותו". הפרחת טענה באופן כזה אינה מספיקה כדי לעכב ביצוע של פסק דין, אפילו הוא מורה על פינוי מקרקעין. גם הטענה הנוספת של המערער, כאילו הפינוי מן הדירה יותיר אותו ואת ילדו "ללא קורת גג ראויה", אינה מבוססת, שהרי המערער מציע לשלם למשיב דמי שכירות חודשיים עבור הדירה בסך 500 דולרים, ואף מוסיף כי הצעתו עולה על דמי השכירות הראויים עבור הדירה. באותו סכום יוכל המערער לממן קורת גג חלופית לו ולילדו לאחר פינוי הדירה.

הבקשה נדחית.

המערער ישלם, לכל אחד מן המשיבים, הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח.