ע"א 6963/14 מקור הוד ייצור ושיווק בע"מ נ. חיים וטורי

השופט ע' פוגלמן :

1.

המערערות – שכנטען על ידן הן חברות העוסקות בין היתר בייצור ובשיווק בעלי כנף לשם שיווקם לתעשיית הבשר (להלן: המערערות ) – הגישו תביעה כספית בסכום של 3,491,127 ש"ח נגד המשיבים בגין חוב כספי, שמקורו – כך לטענת המערערות – בסחורה שסיפקו אלו למשיבה 2 "הוד המשק בע"מ" (להלן: הוד המשק ); ובהתחייבות המשיבים לפרוע את החוב הנטען.

[להשלמת התמונה יוער כי המשיב 1 הוא חייב שהוכרז פושט רגל ומונה נאמן לנכסיו; וכי לימים ניתן צו לפירוקה של המשיבה 4. לפיכך, ובהתאם להחלטתנו מיום 14.1.2016, הודיע בא כוח המערערות לבית המשפט כי בתי המשפט המוסמכים נתנו את אישורם לנקיטת ההליך דנן כנגד המשיבים 1 ו-4].

2.

ביום 10.8.2014 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד' פיש ) את התביעה. נקבע כי המערערות לא הוכיחו את חלקו היחסי של כל אחד מהמשיבים בחוב; כמו גם את הבסיס לחיוב הנטען. בית המשפט עמד על כך שמערכת היחסים החוזיים בין המערערות לבין המשיבים התנהלה משך עשרות שנים מכוח הסכמים שבעל פה, מבלי שהצדדים ערכו כל מסמך מחייב לעיגון החיובים ביניהם בכתב. לכך הוסיף בית המשפט כי "נראה כי התובעות [המערערות – ע' פ'] צודקות בטענתן לפיה מדובר בערבוב נכסים" שנקטו המשיבים בניהול עסקיהם; ושלפיכך "לא ניתן לומר למי סופקה הסחורה ובגין איזה סחורה ניתנה תמורה". על יסוד האמור נקבע כי אף המערערות לא הצליחו להוכיח מהו חלקו היחסי של כל אחד מהמשיבים בחיוב הנטען בגין הסחורה שלכאורה סופקה להם. זאת – בין היתר – בשל התנהלותן שלהן, שבגדרה לא ידעו להצביע מי מהמשיבים מחזיק בסחורה ולמי היא שווקה בפועל. צוין כי בחלק מהמקרים המערערות "לא ידעו מהי מערכת היחסים בין הגורמים השונים ומול מי הן עובדות וגם לא ידעו מי עומד מאחוריהם". לפיכך, נקבע, "שעה שהתובעות [המערערות – ע' פ'] נטלו חלק בכאוס המתואר, אין להן אלא להלין על עצמן".

אשר לטענת המערערות לקיומו של חיוב אישי מצד מי מהמשיבים לחוב של הוד המשק, נקבע כי המערערות לא הוכיחו מי מהמשיבים "ערב באופן אישי לחובותיו של האחר ולא הובאה אסמכתא המעידה על כך מלבד טענות שנטענו בעלמא". בהקשר זה נקבע כי – בניגוד לטענת המערערות – לא הוכח כי המשיב 3 ערב לפרוע את חיובי הוד המשק בגין הסחורה שסופקה לה. על יסוד כל האמור דחה בית המשפט את תביעת המערערות.

3.

מכאן הערעור שלפנינו. בתמצית, לדברי המערערות שגה בית המשפט המחוזי כאשר נמנע מלקבוע מי מהמשיבים נושא בנטל פירעון החוב. נטען כי המשיבים ניהלו את עסקיהם ללא הבחנה ובערבוב מוחלט בין החברות שבשליטת המשיב 3 לבין החברות שבשליטת המשיב 1. לפיכך – כך הטענה – היה מקום לחייב את כל המשיבים יחדיו במלוא סכום התביעה. לכך הוסיפו המערערות כי המשיב 3 יצר כלפיהן מצגים מפורשים שלפיהם הוא התחייב לפרוע את חובה של הוד המשק למערערות.

המשיב 1 גורס כי פרע את חובו למערערות בסכום של מעל למיליון ש"ח, המהווה לשיטתו כיסוי מלא של חובותיו כלפי המערערות, וזאת מכוח פסק דין חלקי שניתן בהליך קודם בין הצדדים (תא"ק 22628-09-10 (שלום חי') מקור הוד ייצוק ושווק (1988) בע"מ נ' וטורי (19.1.2011)). לפיכך, לטענתו, אין לחייבו בסכומים נוספים. המשיבים האחרים סומכים ידיהם על פסק הדין של בית המשפט המחוזי וגורסים כי יש לדחות את הערעור.

4.

לאחר שעיינו בכתבי הטענות ושמענו את הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי; כי הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע; וכי אין בפסק הדין טעות שבחוק המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. נוסיף בתמצית כי לא מצאנו טעות בקביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה המערערות לא הוכיחו מהו חלקו היחסי של כל אחד מהמשיבים בחוב הנטען; כמו גם מהו הבסיס לחיובו של כל אחד מהמשיבים. ערים אנו לקביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה אין מחלוקת כי נותרה יתרת חוב כלפי המערערות; ואולם, כאמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, טענות המערערות בהקשר זה נטענו באורח כללי, מבלי שנתמכו בתשתית ראייתית מספיקה. לכך יש להוסיף כי לא מצאנו להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי שלפיה לא הוכח כי המשיב 3 התחייב לפרוע את החוב של הוד המשק למערערות. מסקנה זו מבוססת על ממצאי עובדה שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, ולא ראינו עילה להתערב בה על יסוד התשתית הראייתית שהונחה לפנינו בהליך דנן. בנתון לכל האמור החלטנו לדחות את הערעור בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

הערעור נדחה אפוא. המערערות יישאו בהוצאות משיבים 5-3 יחדיו בסך 3,500 ש"ח. סכום זהה ישולם למשיבה 6.