ע"א 6971/12 אלסנדוק אלפלסטיני לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. פלוני

השופט י' עמית :

1.

המנוח, ג'סאן יוסף מוסא (להלן: המנוח ), יליד 1960 ותושב ישראל, נהרג בתאונת דרכים ביום 23.3.2001 בבית לחם שבתחומי הרשות הפלסטינאית. המנוח, הותיר אחריו אלמנה ילידת 3.5.1960 (המשיבה 2, להלן: האלמנה ) ובת ילידת 24.6.1994 (המשיבה 3, להלן: הקטינה ; להלן ביחד:

המשיבות או התלויות ). נקבע כי המערערת היא הנושאת באחריות לפיצוי התלויות היורשות ונדחתה טענת התיישנות שהעלתה המערערת.

המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלת נזקן של המשיבות כתלויות של המנוח. בית משפט קמא פסק למשיבות פיצוי בראש הנזק של אובדן תמיכה ובראש הנזק של אובדן שירותי אב ובעל.

2.

בגין אובדן תמיכה נפסק על פי שיטת הידות. אשר לבסיס השכר, המנוח היה מהנדס בעל תואר דוקטור ואיש עסקים בתחום הבנייה, ואלמנתו טענה כי שכרו עמד על 40-30 אלף ₪ בחודש. בהעדר ראיות לעניין זה, למעט תלושי שכר בחברה ישראלית בה השתכר המנוח 3,000 ₪ וכן סכום של מאות אלפי ₪ שנותרו בחשבונו של המנוח עובר למותו, העמיד בית משפט קמא את הכנסתו של המנוח על 5,000 ₪ נטו לחודש. את שכרה של האלמנה העמיד בית המשפט על 5,000 ₪ לחודש, כך שהקופה המשותפת הועמדה על 10,000 ₪ לחודש. בהתאם לכך ערך בית המשפט את החישוב על פי שיטת הידות, כאשר את תקופת התמיכה באלמנה חישב עד לגיל 77, בהתאם לתוחלת חיי המנוח ואת תקופת התמיכה בקטינה עד לגיל 18. על פי חישוב זה, הפיצוי הכולל בראש הנזק של אובדן תמיכה הועמד על 888,176 ₪. בגין אובדן שירותי אב ובעל, נפסק למשיבות סכום גלובלי של 250,000 ₪, כך שסכום הפיצויים הכולל הועמד על 1,138,176 ₪. עוד נקבע, כי מחצית מסכום זה יוקפא ויוחזק בידיו הנאמנות של בא כוח המשיבות עד למיצוי זכויותיהן כתלויות במל"ל.

3.

על פסק הדין נסב ערעור המערערת.

המערערת העמידה ערעורה על שלוש טענות: האחת – ראש הנזק של אובדן שירותי אב ובעל לא נתבע במפורש בכתב התביעה ומכל מקום נקבע על הצד הגבוה. השניה – העמדת הקופה המשותפת על סך של 10,000 ₪, בעוד הכנסותיה של האלמנה עמדו על 5,704 ₪ לחודש, אשר ערכם דהיום כ-6,800 ₪. השלישית – קביעת תקופת תלות האלמנה עד הגיע המנוח לגיל 77 במקום עד הגיעו לגיל 65.

4.

דין הערעור להדחות.

אכן, צודקת המערערת בכך שהיה על בית המשפט להעמיד את תקופת התמיכה עד תום תוחלת ההשתכרות של המנוח ולא עד תום תוחלת חייו (לא הוכח כי המנוח היה זכאי לתקבולי פנסיה לאחר פרישתו מעבודה). עם זאת, בהתחשב בכך שהמנוח היה בעל מקצוע חופשי וגם עצמאי, ניתן היה לערוך את חישוב התמיכה עד הגיעו לגיל 70, כך שמדובר בשבע שנים "עודפות" שיש להפחית מחישוב הפיצוי למשיבות-התלויות.

מנגד, לא רק שאיני מקבל את טענת המערערות כי האלמנה השתכרה יותר מ-5,000 ₪ נטו לחודש, אלא שבחינה של טופסי 106 שהומצאו על ידי קופת חולים, מעבידתה של האלמנה, מעלה כי בחישוב שנתי , האלמנה השתכרה כ-4,500 ₪ לחודש. אם מתעלמים משכר האלמנה בשנת 2001, שאז, לטענת האלמנה, היא הגדילה את היקף עבודתה בעקבות פטירתו של המנוח, אזי בחישוב שנתי של שלוש השנים שקדמו לתאונה, שכרה הממוצע של האלמנה לחודש אף עומד על כ-4,150 ₪. מכאן, שאילו נעשה חישוב הקופה המשותפת בהתאם לשכר זה, הסכום הסופי שהיה מתקבל היה "מקזז" ואף למעלה מכך, את שנפסק למשיבות ביתר בגין אותן שבע שנים "עודפות".

אשר לפיצוי בגין אובדן שירותי אב ובעל, המדובר בנושא המסור לשיקול דעת בית משפט קמא. אני נכון לקבל טענת המערערת כי הפיצוי שנפסק הוא על הצד הגבוה, אך לא באופן המצדיק התערבות ערכאת הערעור, במיוחד על רקע הסכום הכולל שנפסק. אציין כי ראש נזק זה אכן לא נתבע במפורש בכתב התביעה, אך נזכר בתצהירי המשיבים ובסיכומיהם, שם דרשו סכום של 2,000 ₪ לחודש בגין "הפסד תמיכת בעל ואב" כאשר ברור כי הכוונה לאובדן שירותי בעל ואב.

5.

אשר על כן, הערעור נדחה. המערערת תשא בהוצאות המשיבות בסך 30,000 ₪.