ע"א 6973/19 טביביאן אהרון נ. עיו"ד מיטל צפרוני בתפקידו כמנהל מיוחד

השופט נ' הנדל:

1.

מונחים לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (פש"ר 62427-12-18; השופטת ע' וינברג-נוטוביץ ) מיום 30.7.2019, בו התקבל אך באופן חלקי ערעור המערער דנן על הכרעת משיבה 1 (להלן: המנהלת המיוחדת ) בתביעת חוב שהגיש נגד משיב 2 (להלן: החייב ). בית המשפט המחוזי קבע כי נפלה שגגה בהחלטת המנהלת המיוחדת, וכי יש לצרף "את חוב החייב למר אייזיק לחובו של המערער, שכן המחאת הזכות נעשתה לאחר הגשת הבקשה למתן צו כינוס". לעומת זאת, נפסק כי בהעדר ריבית מוסכמת בין הצדדים, "סעיף 75 לפקודה מתיר לצרף לקרן החוב רק את הריבית הקבועה בסעיף", גם כשקיים רק נושה יחיד. בית המשפט המחוזי סיים, אפוא, את פסק דינו בקביעה כי "אני מורה על דחיית הערעור ככל שהוא נוגע לשיעור הריבית ומורה כי הכרעת החוב תעמוד על סך 466,446 ₪".

2.

באשר לערעור שכנגד, בו מלין החייב על הקביעה שיש להכיר בהמחאת הזכות למערער, לא מצאנו בסיס להיעתר לו. נוכח הקביעה העובדתית בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, והעמדה שהציגה המנהלת המיוחדת בהליך דנן – עת הותירה את הסוגיה לשיקול דעת בית המשפט – הרי שהערעור שכנגד אינו מגלה עילת התערבות.

3.

באשר לערעור, עולה, כאמור, מפסק הדין כי ההכרעה לגבי שיעור הריבית נשענה על הקביעה המשפטית לפיה חל בענייננו סעיף 75 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, ולא סעיף 134 לה (פסקה 6 לפסק הדין). ואולם, לנוכח פסק הדין בע"א 2499/19 רשות המסים אגף המכס והמע"מ נ' יניב (19.1.2020) (שניתן על ידי השופט ד' מינץ, אליו הצטרפו השופטים נ' סולברג ו-א' שטיין), ברי כי ההנחה לפיה ההבחנה בין סעיפים 75 ו-134 נעוצה בשאלת קיומה של ריבית "הסכמית", אינה נכונה. על כן, ובהתחשב בנסיבות המקרה שלפנינו, הסעיף הרלוונטי לדיון הוא 134 לפקודת פשיטת הרגל, ולא סעיף 75.

בהתאם לאמור, אנו מורים על קבלת הערעור, במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט קמא, לצורך שמיעת טענות הצדדים ביחס לתחולתו והשלכותיו של סעיף 134 לפקודת פשיטת הרגל, ויכריע בעניין תוך מתן פסק דין חדש. לנוכח התוצאה, אין צו להוצאות.