ע"א 7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ. אלסינט בע"מ

בפניי בקשה של המשיבות 1-3 להגדלת סכום הערבון בתיק שבכותרת.

1.סכום הערבון המקורי שנקבע בתיק שבכותרת עומד על 50,000 ₪. הערבון הופקד ביום 26.10.00. הבקשה שבפניי הוגשה ביום 28.6.01. נטען בה לנסיבות חדשות המחייבות שינוי ההחלטה המקורית, ובמרכזן חיובן של המבקשות בהוצאות בבית משפט קמא בסדר גודל של כ- 100,000 ₪, בגין ההחלטה נשוא ההליך שבכותרת. המדובר בסכום הכולל בו זוכו קבוצות המשיבים השונות בבית משפט קמא. בבקשה נטען עוד, כי המבקשות לא שילמו את ההוצאות האמורות שנפסקו בבית משפט קמא. עוד נטען כי רוחב ההיקף של ההליך ומורכבותו מצדיקים את הגדלת הערבון, וכך גם שוויו הכספי הכולל העצום של ההליך שננקט בבית משפט קמא.

2.תכלית הערבון המופקד בגדרי ערעור (או בקשת רשות לערער) בבית משפט זה היא להבטיח חיוב אפשרי בהוצאות של יוזם ההליך לטובת המשיב או המשיבים בו. בשל כך, השאלה העיקרית בבקשה להגדלת ערבון היא מה גובה ההוצאות הצפויות בהליך שבבית משפט זה, אם תידחה בקשת הרשות לערער (ראו ע"א 5910/99 אקו סר שרותים כלכלייים בע"מ נ' לוי דינים עליון נ"ז 638). כבכל התדיינות, סכום ההוצאות הצפוי עשוי להיות מושפע, מטבע הדברים, משורה של שיקולים ובהם מורכבות הענין שעל הפרק, היקפו, החידוש שבו, מספר בעלי הדין (בש"א 367/98 הול נ' דננברג פ"ד מג(4) 186), קיומו של ייצוג נפרד עבור בעלי דין שונים, קיומן של טענות ממשיות ראויות לדיון בערעור, סכום ההוצאות שנפסק בערכאות קודמות (עניין הול נ' דננברג הנ"ל) או בהליכים דומים בעבר בבית משפט זה (ע"א 1989/94 כונס הנכסים הרשמי נ' זוסמן תקדין עליון 95(2) 656), ושאר שיקולים הצריכים לעניין. המדובר, כמובן, באינדיקציות בלבד לסכום הוצאות אפשרי שייפסק, בסופו של דבר, על ידי בית המשפט אם יידחה ההליך על ידו. כפי שכבר צוין, אין מדובר במדע מדויק, כי אם בהערכה ובאומדן של ההוצאות אשר יכול וייפסקו בתיק, על יסוד הנתונים הקיימים בשלב בו נדונה הבקשה להגדלת הערבון (ראו ההחלטה הנ"ל בעניין זוסמן ).

3.מה עולה לעניין זה בהליך שבפניי?

(א) צודקות המבקשות בטענה כי אין מקום ליתן משקל מכריע בהליך שבפניי לשוויו הכולל "העצום" של ההליך העיקרי שננקט בבית משפט קמא. כאמור, גובה הערבון נגזר מתכלית הערבון, והיא להבטיח חיוב אפשרי של המערער או של מבקש הרשות לערר בהוצאות המשיבים בהליך שנקט. משכך, השאלה היא לעולם מהו גובה הערבון הנדרש כדי להגשים תכלית זו. לכן, לשווי הכולל של ההליך יכולה להיות חשיבות, רק ככל שיש בה כדי להקרין על שיעור ההוצאות אשר יכול וייפסקו בהליך שבבית המשפט העליון. אין בשווי, כשלעצמו, כדי להוות עילה או בסיס לחיוב בערבון (או בהוצאות) בשיעור גבוה.

(ב) מאותה סיבה עצמה, אין משקל רב בהליך שבפניי לטענה כאילו לא שולמו הוצאות המשיבות בהליך שבבית משפט קמא. מטרת ערבון בבית משפט זה אינה לשמש ככלי להוצאה לפועל של הוצאות שנפסקו בערכאות קודמות. אי תשלום הוצאות בבית משפט קמא יכול להוות שיקול משמעותי באי מתן פטור מהפקדת ערבון בהליך שלערעור. ברם, משעה שלא ניתן פטור, ונקבע כי יש צורך בערבון, אין מקום להעלאת סכום הערבון מעבר לנדרש לכיסוי הוצאות הערעור בשל קשיי גבייה של הוצאות שנפסקו בערכאות קודמות. גם כאן, נגזר סכום הערבון מתכליתו של הערבון, היא הבטחת חיוב בהוצאות בהליך הערעור. לא למותר לציין, בשולי עניין זה, כי המבקשות מציינות שאי תשלום ההוצאות בבית משפט קמא נבע מתקלה, וכי ביתיים הוצאות שולמו.

(ג) עם זאת, הגעתי למסקנה כי יש להעתר לבקשה שבפניי. היקף החומר שהוגש לבית המשפט הוא רב. הסוגיות הנדונות הן סוגיות משפטיות לא פשוטות. צודקות המבקשות בטענה כי הדבר יצריך עבודת הכנה רבה לקראת הדיון הצפוי. זאת ועוד, בהליך שבכותרת משיבים אחדים, המיוצגים על ידי לא פחות מארבע משרדי עורכי דין שונים. בהתחשב בכך, בשיעור ההוצאות שהושת בבית משפט קמא, ובשים לב לשיעור ההוצאות שהושת בבית משפט זה בהליכים בעלי אופי דומה בעבר (ראו, למשל, ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמכו תעשיות נ"א(2) 312, 318; רע"א 4474/97 טצת נ' גילברשץ פ"ד נד(2) 577), נראה לי נכון להעלות את גובה הערבון, באופן שזה יועמד על 100,000 ₪.

4.(א) בטיעונן של המבקשות עלתה גם טענה כי ראוי שהמשיבה 1, חברת אלסינט בע"מ, היא שתישא בהפקדת הערבון. בקשה זו מבוססת על הטענה, שהתביעה העיקרית בבית משפט קמא הוגשה גם כתביעה נגזרת על ידי המבקשים, שהם בעלי מניות במשיבה 1 בבקשת הרשות לערער. מבחינה משפטית נסמכת בקשה זו על סעיף 199 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, אשר קובע כי מקום בו בית משפט אישר תביעה נגזרת, הוא רשאי להטיל על החברה להפקיד ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע (סעיף 199 (ב)).

(ב) דין בקשה זו להדחות.

בעניין שבפניי לא מדובר בתביעה נגזרת, כי אם בהחלטה למחוק על הסף תביעה ייצוגית. לגבי תביעה כזו אין בחוק החברות (או בחיקוקים אחרים אליהם מופנות המבקשות) הוראת דין דומה לסעיף 199 הנ"ל, ודומה שלא בכדי. תביעה נגזרת היא תביעה שהגיש תובע בשל עילת תביעה של החברה (סעיף 1 לחוק החברות). על תביעה זו נאמר, כי היא "...שונה במהותה מהתביעה האישית ומהתביעה הייצוגית. היא מוגשת על ידי בעל המניות שלא בשמו ושלא בשל פגיעות אישיות בו ובבעלי מניות אחרים אלא בשם החברה הנפגעת" (עניין מגן וקשת הנ"ל בע' 324). מכאן ההצדקה העניינית לחיוב החברה, בנסיבות מתאימות, בהוצאות הליך שהוגש ואושר כתביעה נגזרת.

לעומת זאת, תביעה ייצוגית אינה תביעת החברה שבנדון, באשר מדובר בתביעה של תובע אשר יש לו עילת תביעה הנובעת מזיקה לנייר ערך (סעיף 207(ב) לחוק החברות), ותביעתו הייצוגית מייצגת אוסף של תביעות אישיות

(דברי השופטת שטרסברג-כהן בעניין מגן וקשת הנ"ל, בעמוד 324). על רקע זה, לא נקבע בחוק החברות ביחס לתביעה הייצוגית הסדר שבסעיף 199 לחוק. לכן, בהליך שבכותרת, אשר עניינו אישור התובענה כתובענה ייצוגית , אין תחולה להוראת סעיף 199 האמור, וממילא אין מקום להטלת החיוב בהפקדת ערובה על משיבה 1.

(ג) אכן, לא פעם יתכן כי במקרה מסוים תקום הן עילה להגשת תביעה נגזרת והן עילה להגשת תביעה ייצוגית (ראו בעניין מגן וקשת הנ"ל, בעמוד 324). עם זאת, ההליך שבפניי כעת אינו נושא אופי מעורב כזה. עניינו הבלעדי הוא בפן של אישור התובענה הייצוגית. על כן, איני סבור כי להוצאת סעיף 199 יש תחולה על חלק זה של ההליך.

(ד) בשולי הדברים אוסיף עוד, כי אין כל טענה כי ההליך בבית המשפט המחוזי אושר כתביעה נגזרת. כל שנטען הוא שיש בקשה לאשור התובענה כתובענה נגזרת. בהקשר זה טוענות המבקשות לעיכובים מצד המשיבים בבירור אישורו של ההליך בתביעה נגזרת. בין אם כך הוא ובין אם לא, לא ניתן לבסס על עיכוב נטען כזה קיומה של עילה לחיוב החברה במתן ערובה להוצאות, מקום בו לא ניתן אישור שיפוטי להגיש תביעה נגזרת בשמה. הדרישה לאישור שיפוטי נובעת מן הצורך בקביעה אובייקטיווית בדבר עמידת התובענה בדרישות המהותיות שקובע הדין להגשת תובענה כתביעה נגזרת. בטרם ניתן אישור כזה, כל שיש לעניין התביעה הנגזרת הוא בקשה לאישור לנהל את ההליך לכתביעה נגזרת. בעצם ההגשה של בקשה כזו אין די כדי לבסס חריג לכלל הרגיל, לפיו בעל המניות, הוא יוזם ההליך, יחוייב בהפקדת הערבון. גם מטעם זה איני סבור כי הונחה התשתית הנדרשת להחלת ההוראה האמורה.

סופם של דברים, המבקשים יפקידו ערובה נוספת בסך 50,000 ₪, בתוך ארבע עשר ימים מקבלת החלטה זו. המבקשים ישאו בהוצאות, המשיבות 1-3, כל אחת, בסך 1,500 ₪. הוצאות אלה יישאו מע"מ כחוק וכן הפרש רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.