פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
לערעורים אזרחיים
ע"א
7064/13
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המערערת:
בית בלב בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
רשות מקרקעי ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בחיפה (כב' השופט י' כהן) מתאריך 10.07.2013 ב-ת"א 5506-03-09
תאריך הישיבה:
י' בטבת התשע"ה
(01.01.2015)
בשם המערערת:
עו"ד יוחאי הורביץ; עו"ד גלית בונה;
עו"ד מיכל יעקב דגן; עו"ד רוית עברון
בשם המשיבה:
עו"ד אפרת ברנר
פסק-דין
השופט ח' מלצר:
1.
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה הנכבד, בגדרו נדחתה תביעתה של המערערת למתן סעד הצהרתי לפיו יוצהר כי המשיבה חייבה את המערערת בדמי היתר – בניגוד לקבוע בחוזה החכירה שנכרת עם חברת "אילדן משכנות בע"מ" (להלן: חוזה החכירה ) , אשר המערערת רכשה את זכויות החכירה במקרקעין, מושאי חוזה החכירה (להלן: המקרקעין ) .
נפרט מעט יותר בהקשר זה להלן.
2.
בשנים 1994-1991 בנתה המערערת במקרקעין מבנה המשמש כבית דיור מוגן בשטח כולל של 13,467 מ"ר. בשנת 2001 ביקשה המערערת היתר לבניית תוספת אגף בבית הדיור המוגן בשטח כולל של 9,595.9 מ"ר. המשיבה חייבה את המערערת בגין היתר זה בסכום של 4,904,864 ש"ח. לטענת המערערת, בהתאם לחוזה החכירה, הסכום שעליה לשלם הינו נמוך באופן משמעותי.
3.
אין מחלוקת כי חוזה החכירה מאפשר למערערת לבנות 14,000 מ"ר ללא צורך בתשלום דמי היתר נוספים. הסוגיה המרכזית שעמדה במוקד הערעור היתה האם יש לסווג את השטח עליו המערערת היתה זכאית לבנות על פי חוזה החכירה – ככזה הכולל הן "שטחים עיקריים" והן "שטחי שירות", או ככזה הכולל רק "שטחים עיקריים". יצוין כי על שטח המסווג כעיקרי יש לשלם סכום גבוה בהרבה מהסכום אותו יש לשלם על שטח המסווג כ"שטח שירות".
4.
המערערת טענה כי חוזה החכירה מתיר לה לבנות 14,000 מ"ר של "שטחים עיקריים". עם זאת, בית המשפט קמא הנכבד לא קיבל את פרשנותה של המערערת לחוזה החכירה. לגישת בית המשפט קמא הנכבד, מכיוון שבמועד כריתת חוזה החכירה ההבחנה בין "שטחים עיקריים" ל"שטחי שירות" – לא היתה קיימת, יש לבחון בדיעבד את סיווג השטחים שנבנו בעבר, ולהבחין לגביהם בין "שטחים עיקריים" ל"שטחי שירות" בהתאם.
5.
לאחר עיון בטענות הצדדים, אשר עלו בכתבי טענותיהם ובדיון שנערך לפנינו – אנו סבורים כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין וכי הממצאים שנקבעו בו תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע, וכן אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק. לפיכך החלטנו לאמץ את פסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד ולדחות את הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 .
יוער, כי במהלך הדיון הבהרנו למערערת לאן דעתנו נוטה והמלצנו לה מספר פעמים למחוק את הערעור, אולם היא בחרה שלא לשעות לעצתנו.
6.
סוף דבר – אנו סומכים את ידינו על פסק-הדין, מושא הערעור, מנימוקיו – ודוחים את הערעור. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 25,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ח בסיון התשע"ה (15.6.2015).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת