ע"א 7107/01 שלום ביטון נ. נעמי ביטון

ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט פ' מרכוס) מיום 15.8.01, שלא לפסול עצמו מלדון בתמ"ש 770/01.

1.המשיבה הגישה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים תובענה לתשלום מזונות נגד המערער, לאחר שעזבה את ביתם המשותף של בני הזוג בטענה כי המערער בגד בה, וכי אין היא יכולה להמשיך ולהתגורר עימו. במסגרת התביעה הגישה המשיבה בקשה לפסיקת מזונות זמניים. בדיון בבקשה לפסיקת המזונות הזמניים טען המערער כי המשיבה אינה זכאית לקבלת מזונות זמניים בהיותה מורדת. המערער הודה כי אכן קיים יחסי אישות עם נשים אחרות, אך טען כי הדבר נעשה מהטעם שהמשיבה אסרה עליו להתקרב אליה. בית המשפט, בהחלטתו מיום 17.5.01, קבע כי המשיבה זכאית למזונות זמניים, שכן הטענה בדבר היות המשיבה מורדת מצריכה דיון מעמיק ומפורט ולפיכך אינה יכולה לשמש הגנה מפני פסיקת מזונות זמניים.

2.בעקבות החלטת בית המשפט הגיש המערער בקשה לפסילת שופט. בבקשתו טען המערער כי בדיון שהתקיים בבקשה לפסיקת מזונות זמניים כינה אותו בית המשפט "נואף", ביטוי אשר פגע בו, בפרט נוכח העובדה שאינו נכון על פי ההלכה, שכן המערער קיים יחסי אישות רק עם נשים פנויות, מה גם שפנייתו לנשים אחרות נעשתה בלית ברירה. כן טען המערער כי בקהילה ובעדה אליה הוא משתייך אין פסול גם לשאת יותר מאישה אחת, ועל כן השימוש בביטויים "בוגד" ו"נואף" מעידים על דעה קדומה כלפיו.

3.בית המשפט, בהחלטתו מיום 25.8.01, דחה את בקשת הפסילה. בית המשפט קבע כי העובדה שהמערער נפגע מדבריו אינה מצדיקה את פסילתו וכי מדובר בהחלטת ביניים בעניין הזכאות למזונות זמניים, שאין בה כדי להפקיע את טענתו של המערער כי המשיבה מורדת. בית המשפט הוסיף וציין כי השימוש בביטויים "נואף" ו"בוגד" אינו מעיד על משוא פנים, שכן המערער הודה כי אכן קיים יחסים עם אישה אחרת בהיותו נשוי למשיבה.

4.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערער חוזר על טענותיו בבקשת הפסילה ומדגיש כי כינויו בשם נואף אינו מוצדק, שכן על-פי הדין הדתי של המערער התנהגותו מותרת. המערער טוען כי בנסיבות אלו קיים חשש ממשי שבית המשפט יכריע לטובת המשיבה.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא, כי אין די בתחושות סובייקטיביות של מי מן הצדדים וכי יש צורך בחשש ממשי המבוסס על נסיבות אובייקטיביות כדי להקים עילת פסלות (ראו למשל: ע"פ 184/85 זאב שרעבי נ' מדינת ישראל , פד"י לט(1) 446, 558; ע"א 1570/94 שירותי ארגל שיווק לבתי מלון ומסעדות בע"מ נ' אוצר מפעלי ים המלח בע"מ ואח'

(לא פורסם); רע"א 287/88

מנוף סיגנל חברה לפיננסים

והשקעות בע"מ נ' סלימה , פד"י מד(3) 758, 760). "השאלה שיש לשאול היא... אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין 'ננעלה', כך שניתן לראות בהליך כולו כ'משחק מכור'" (ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שיווק ועבודת בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)). בנסיבות העניין לא הצליח המערער לבסס חשש זה. לא מצאתי בדברי בית המשפט, התבטאות שיש בה להצביע על גיבושה של דעה קדומה, בלתי ניתנת לשינוי, במחלוקת שבין הצדדים. אכן, על בית המשפט לנהוג לעולם באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון איך עלולה הביקורת, בנקודה הספציפית שלגביה היא מושמעת, להתפרש בעיני הנוגע בדבר, הניצב אותה שעה בפני בית המשפט (ראו: ע"פ 732/86 חליווה נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1) 412, 415). יחד עם זאת, אין באמירה ביקורתית כשלעצמה, ואפילו נאמרה בחריפות, כדי לפסול את השופט הדן בתיק מלדון בו (ראו לעניין זה ע"פ 619/82 כדורי נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 52, 56). על רקע האמור לא מצאתי כי בשימוש בביטויים הנזכרים יש כדי להעיד על דעה קדומה כלפי המערער ולהראות כי "ננעל" לבו של בית המשפט לפני טענות המערער.

אשר על כן דין הערעור להדחות.