ע"א 7157/02 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ. יעקב בן נאים

בפניי בקשה למחיקת הערעור שכנגד.

תחילתו של ההליך בתביעה שהגישו המשיבים בערעור העיקרי בבית משפט קמא נגד תקפותם של חוזי הלוואה ומשכנתאות שנעשו בקשר לאותן הלוואות מול בנק לאומי למשכנתאות (להלן: הבנק). טענת המשיבים היתה כי הסכמי ההלוואה הם הסכמים למראית עין, וכי בניגוד לכתוב בהם, לא הם הלווים האמיתיים, כי אם צד שלישי. לגבי המשכנתאות הועלו טענות שונות, ובהן טענת זיוף. בית המשפט המחוזי קבע כי הסכמי ההלוואה "שרירים וקיימים", ואילו לשטרי המשכנתא אין תוקף.

הבנק המערער הגיש הודעת ערעור בעניין קביעת בית המשפט על בטלות המשכנתאות. המשיבים הגישו ערעור שכנגד בנוגע לקביעה כי חוזי ההלוואה תקפים.

בבקשה למחיקת הערעור שכנגד טוען הבנק המערער, כי מדובר על שני סעדים מובחנים, המושתתים על אדנים עובדתיים ומשפטיים שונים. הטענה היא, כי הבנק הגיש ערעור על הקביעה ביחס לשטרי המשכנתה וביחס אליה בלבד, ואילו כתב הערעור שכנגד מתייחס לחוזי ההלוואה. על פי טענת המערערים, אין הערעור שכנגד מתייחס ל"אותו עניין" המועלה בערעור העיקרי, ומשכך – דינו להימחק.

עיינתי בחומר שהוגש בפני, החל מכתבי הטענות והסיכומים שהוגשו לבית המשפט המחוזי וכלה בהודעת הערעור והודעת הערעור שכנגד. מסקנתי היא, כי אין מקום למחיקת הערעור שכנגד.

נקודת המוצא אינה שנויה במחלוקת, והיא כי הערעור שכנגד אינו עומד על רגליו שלו ועליו לקיים זיקה עניינית לערעור העיקרי (ראו דברי כב' השופט ד' לוין בבש"א 3868/90 (ע"א 581/89), יעד אלקטריק שירות וביצוע עבודות חשמל בע"מ ואח' נ. לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פד"י מ"ה(1), 256). עם זאת, מבחן הקשר הענייני שבין הערעור העיקרי לבין הערעור שכנגד אינו מבחן דווקני. "בין ערעור עיקרי וערעור שכנגד חייבת להיות זיקה כלשהי, ולו מצומצמת בהיקפה. ערעור-שכנגד, מעצם טיבו וטבעו מוגש על-ידי צד, לאחר שהוגש כנגדו ערעור, וכתגובה לו. עליו לנבוע מאותו ערעור עיקרי שהוגש, ולעסוק באותם עניינים שהובאו לבחינה נוספת בפני ערכאת הערעור או למצער בעניינים הקשורים להם" (דברי כב' השופטת ד' דורנר בר"ע 6947/99 קו-לו עבודות בנין ופיתוח ואח' נ' תעשיות קיסריה פולימרים , תקדין עליון כרך 99 (4) 241, תשנ"ט/תש"ס 1999; ראו עוד ע"א 2124/00 עיזבון יוסף חיננזון ז"ל נ' עיזבון איתמר טמיר ז"ל, תקדין עליון 2000(3) 1979).

כן נפסק, כי יישומם של המבחנים האמורים נגזר מנתוניו המיוחדים של כל מקרה ומקרה. כפי שציין כב' הנשיא שמגר בבש"א 469/91 מדינת ישראל נ' אוזן , פ"ד מה(5) 695, "שאלת התקיימותה של הזיקה המהותית בין הערעור שכנגד לבין העניין המועלה בערעור, עשויה ללבוש צורות שונות אשר לא ניתן לחזותן מראש, ודומה כי מוטב לא לתחום קווים נוקשים בנושא זה, וראוי לבחון כל מקרה לגופו".

כיצד באים לביטוי מבחנים אלה במקרה שבפניי? הערעור והערעור שכנגד מצויים במישורים שונים. הערעור עוסק בשעבודים. הערעור שכנגד – בהסכמי הלוואה. אין טענה ברורה, כי קביעה לפיה הסכמי ההלוואה הם הסכמים למראית עין משמיטה, כשלעצמה, את הבסיס מתחת לתוקף השעבודים. עם זאת, קיימת זיקה ברורה בין שני מישורים אלה. המדובר במערכות הסכמים אשר נכרתו בזמן ובמקום אחד. יש ביניהן קשר ענייני, שכן השעבודים נועדו להבטיח את החזר ההלוואות. זו אף זו, מעיון בהודעת הערעור עולה כי גם בבירור נושא הערעור עולה, בהקשרים שונים, נושא הסכמי ההלוואה. כך, בסעיף 13 להודעת הערעור נטען כי "ביחס לשטר המשכנתא הראשון, טעה כב' בית המשפט קמא כשהתעלם מכך, או לא נתן משקל מספיק לכך, כי הוא נחתם כבר במעמד החתימה על חוזי ההלוואה עצמם...". ברם, נסיבות חתימתם של הסכמי ההלוואה מהוות עניין משמעותי בערעור שכנגד. יש בכך כדי להצביע על הזיקה שבין שני ההליכים.

דוגמא נוספת נמצאת בסעיף 20 להודעת הערעור בו נכתב: "טעה כבוד בית המשפט קמא כשקבע כי למרות שחתמה על חוזה ההלוואה, לאילנה היו פתוחות "דרכי תשובה"...כן טעה כב' בית המשפט קמא, בין היתר, כשהתעלם מכך כי אילנה "התחרטה" לאחר שהבנק כבר ביצע את חלקו בחוזה הלוואה כשר למהדרין. עוד טעה כב' בית המשפט קמא בהתעלמו מכך כי לאחר שחתמה על חוזה ההלוואה ועל שטר המשכנתא מנועה אילנה מלהתכחש לתוצאות החתימה על שטר המשכנתה, לאחר שהבנק ביצע את חלקו בעסקה". ברם, הטענה כי מדובר בהסכם הלוואה "כשר למהדרין" אינה מקובלת על המערערים שכנגד, הטוענים כי המדובר בהסכם למראית עין, אשר אינו מחייב אותם כלווים. אף בכך יש להצביע על הזיקה בין הערעור לבין הערעור שכנגד, אף על פי טענות המערער עצמו.

באופן דומה ניתן להצביע על סעיף 33 להודעת הערעור העיקרית. בסעיף זה מעמיד הבנק המערער במחלוקת את השאלה על מי רבץ הנטל לבצע את רישום המשכנתא – עליו, או על הלווים. דא עקא, גם טענה זו כרוכה בנושא הערעור שכנגד, שכן טענת המערערים שכנגד היא, כי לא הם הלווים האמיתיים על כי הסכמי ההלוואה, אלא צד ג', וכי הסכמי ההלוואה הם למראית עין. אף סעיף 48 להודעת הערעור מצביע על הקשר בין ההליכים. בסעיף זה מייחס הבנק המערער שגגה לבית משפט קמא, בקביעתו כי כל ההנאה מהסכמי ההלוואה היתה לנרקיס (צד ג'), וכל הסיכון – לאילנה (המשיבה 2). גם נושא זה כרוך, לעיצומו, בטענות העולות בערעור שכנגד.

התוצאה היא, כי לדעתי אין מקום למחיקת הערעור שכנגד. למסקנה זו מצאתי תימוכין גם בפסק דנו של בית משפט זה בע"א 4836/90 פמ"ר חב' לבניין ולעבודות ציבורית בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פ"ד מח(2) 560. באותה פרשה הוגש ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר דחה טענות של המערערים שם בדבר הסכם בעל פה בינם לבין הבנק המשיב בדבר אופן חישוב הריבית שישלמו, והיחס בין חובם לבנק לבין תכניות חיסכון שהיו להם בבנק. כן הועלו טענות ביחס לנכונות פעולות שונות של הבנק ביחס לחיובי המערערים שם כלפיו. הבנק הגיש, מצידו, ערעור שכנגד על הכרעת בית המשפט המחוזי בנושא חישוב ימי הערך לחיוב המערערים שם בגין שיקים שהוחזרו על ידי הבנק.

נושא זה, של ימי הערך, לא עלה בהודעת הערעור. חרף זאת, בית המשפט העליון קבע, כי ניתן היה להגיש ערעור שכנגד בנושא זה, הואיל והוא היה אחד מכמה עניינים אשר עלו כחלק ממחלוקת רחבה יותר בין הצדדים בדבר נכונות החיובים שחשבונה של החברה המערערת. במובן זה, קיים דמיון בין פרשת פמ"ר לפרשה שבפניי, אשר גם בה מדובר בשני נושאים שונים, אשר מהווים חלק ממכלול שלם אחד. כמוסבר, זיקה זו בין הנושאים אף מוצאת את ביטויה בהודעת הערעור העיקרי.

סיכומו של דבר, אני דוחה את הבקשה למחיקת הערעור שכנגד. אין צו להוצאות.