ע"א 7172/97כרמקס בע"מ נ. בית המשפט העליון

השופט מ' חשין :

מונחת לפנינו עתירה המופנית כנגד פסק-דין שנתן בית-המשפט העליון בשיבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים. תכלית העתירה: ביטול חלק מפסק-הדין שנתן בית-המשפט העליון.

2.ואלה עיקרי העובדות שלעניין: המשיבה מס' 5 (להלן נכנה אותה - ורגוס) מייצרת כלים המשמשים לייצור תבריגים לתעשיית המתכות ולתעשיות הידראוליות שונות. המשיבה מס' 6 קשורה למשיבה מס' 5 והשתיים פועלות בצוותא-חדא.

העותרים מס' 2 עד 6 היו עובדיה של ורגוס, עד שפרשו ממנה והקימו את העותרת מס' 1. להלן נכנה את כל העותרים או את חלקם - כרמקס. משהחלה כרמקס מתחרה בוורגוס בייצור אותם כלים שוורגוס מייצרת, תבעה ורגוס את כרמקס בעילות של עשיית שימוש שלא-כדין בסודות מסחריים אחדים, בהפרת חובת-אמון בין עובד למעביד, בעשיית עושר ולא במשפט ובהפרת פטנט.

3.בית-המשפט המחוזי נענה לתביעה בחלקה, בקובעו כי כרמקס הפרה סוד מסחרי מסויים של ורגוס. בה-בעת דחה בית-המשפט המחוזי את התביעה ככל שמדובר היה בהפרת סודות מסחריים אחרים שוורגוס טענה בגינם.

4.על פסק-דין זה עירערו גם ורגוס גם כרמקס. ורגוס טענה כי שגגה יצאה מלפני בית-המשפט המחוזי בדחותו חלק מתביעתה בנושא הסודות המסחריים; כי שומה היה על בית-המשפט המחוזי לדון בעילה של הפרת חובת-האמון כעילה לעצמה; וכי היה על בית-המשפט להכיר אף בעילה שבעשיית עושר ולא במשפט. מנגד תקפה כרמקס אותו חלק מפסק-הדין שחייב אותה בדין.

5.ערעורה של כרמקס נדחה (מטעמי דיון). אשר לערעורה של ורגוס:

בית-המשפט העליון קיבל ערעור זה בחלקו בנושא הסודות המסחריים. כן קיבל בית-המשפט העליון את ערעור ורגוס בקובעו כי העותרים הפרו חובת-אמון כלפי ורגוס.

6.על פסק-דין זה קפץ רוגזם של העותרים - כרמקס - ועתירתם היא כי בית-המשפט הגבוה לצדק יבטל אותו חלק מפסק-הדין בו נקבע כי העותרים הפרו חובת-אמון שחבו לוורגוס. טענת העותרים היא, כי עילה זו נזנחה בעת הדיון שהיה בבית-המשפט המחוזי, וכי מטעם זה לא הובאו ראיות מטעמם באותו נושא. המשך טענתם הוא זה, כי ב"החיותו" עילה שכך נזנחה, חרג בית-המשפט העליון מסמכותו אף פגע בעיקרי הצדק הטבעי. והמסקנה: נכון וראוי לבטל אותו חלק מפסק-הדין שעניינו הפרת חובת-האמון.

7.ביקשנו וקיבלנו את תגובת ורגוס לטיעוני כרמקס, ולמותר לומר כי ורגוס כופרת בטיעוניה של כרמקס, למתחילה ועד סוף.

8.הוראת סעיף 15(ד((3) לחוק-יסוד: השפיטה מורה אותנו, כי בית-המשפט הגבוה לצדק לא יידרש לעתירות המופנות כנגד בתי-המשפט שחוק-היסוד דן בהם, ובהם, כמובן, בית-המשפט העליון. אכן, בית-המשפט הגבוה לצדק מוסמך להוציא צווים גם כנגד אותם בתי-המשפט - כהוראת סעיף 15(ג) לחוק-היסוד - ואולם הכל יודעים כי כך יעשה רק במקרים חריגים ונדירים

ומחמת עילות מצומצמות ביותר. עיקרי אותן עילות: חריגה מסמכות או פגיעה בולטת בעיקרי הצדק הטבעי. ראו למשל: בג"ץ 8744/96 חוזה נ' בית-המשפט העליון בשיבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים (טרם פורסם) ודנג"ץ 917/97 חוזה

נ' בית-המשפט העליון (טרם פורסם). ואמנם, העילות שהעותרים נשענים עליהן הן גם חריגה מסמכות גם פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי.

9.אשר לעילת החריגה מסמכות, לא מצאנו לה כל יסוד והיא נדחית על-אתר. ואשר לעילת הפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי: בדקנו את הדבר, ושלא כטענת העותרים לא נמצא לנו כי עילת הפרת האמון "נזנחה" (כביטויים של העותרים) בבית-המשפט המחוזי. יתר-על-כן: ורגוס קבלה בערעורה לבית-המשפט העליון על כך שבית-המשפט המחוזי טעה שעה שלא דן מפורשות בעילה של הפרת-אמון, ובקשתה היתה כי בית-המשפט העליון ישלים את שבית-המשפט המחוזי החסיר - כמובן, על יסוד הראיות שבאו לפני בית-המשפט המחוזי. וכלשונה של השופטת שטרסברג-כהן בפסק-דינה המפורט בערעור (בעמוד 13 לפסק-דינה): "כאמור, לא דן בית משפט קמא בעילה זו [קרי: בעילה של הפרת חובת-אמון כעילה עצמאית] ועל כך מלינה ורגוס. אדון, איפוא, אני בה...". בית-המשפט העליון דן, אם כן, בעילה זו והגיע למסקנות שהגיע.

10.נמצא לנו, איפוא, כי אין יסוד לטענות העותרים: לא לכך שבית-המשפט העליון חרג מסמכותו ולא לכך שפגע בעיקרי הצדק הטבעי. לא מיניה ולא מקצתיה.

11.אנו מחליטים לדחות את העתירה בלא שנידרש להוסיף ולשמוע טיעונים על-פה. העותרים ישלמו למשיבות מס' 5 ו6- שכר-טירחת עורך-דין בסך 50,000 ש"ח.