אביבה יובל
בין הטיפות
רק זר גמור לא יבין זאת:
עובדי מדינה, החותמים על הצהרת סודיות לפני שדרכו על מפתן משרדם ולפני ששיננו את הילכות התקשיר, מודעים איכשהו לכמה, מתי ועם מי מותר להם לספר סיפורים על העבודה.
אך איזה עובד בית משפט אינו עובר על איזשהו 'לאו' מיד כאשר הוא פותח את פיו. אצלנו, אפילו שופטים אינם רשאים להרצות הרצאה כלשהי בטרם אישר מנהל בתי המשפט את בקשתם המפורטת והמנומקת.
על אחת כמה וכמה עובד מן השורה, הנשאל בתמימות גמורה על ידי אזרח:
"מה עלי לעשות עכשיו בתיק?"
עובד שלא ירצה להסתבך, יענה בפשטות:
"עליך לפנות לעורך דין".
האדוקים שבינינו, ינקטו משנה-זהירות ויאמרו:
"עליך לפנות לאיש יודע חוק".
ומה יאמרו לאזרח פקידים רכי לב, אלה שרחמיהם נכמרים בניגוד לנהלים? הם יחפשו את שביל הביניים בין מצוות הנוהל ובין הדחף לנסח בקשונת עבור האזרח, אך בסופו של דבר, יתעשתו ויאמרו לו בערך כך:
"תוכל להגיש בקשה לשופט".
"איך מגישים"?
"פשוט כותבים על נייר..."
"אין לי מי שידפיס, אני פנסיונר".
"אפשר גם בכתב יד".
"אוי, השופט לא יבין את כתב היד שלי, והעברית שלי זה בושה, אתה כל כך נחמד וכל כך יודע, אולי בטובך תכתוב לי?"
"מצטער, לי אסור".
"אבל מה יעשה מי שלא יודע איך לכתוב בקשה?"
"יוכל לפנות לעורך דין".
"באמת, אתה הרי מבין שאין לי 1,000 דולר לשלם לעורך דין בשביל תביעה של 1,000 ש"ח ... אולי לפחות תייעץ לי מה לכתוב..."
"ל י י ע ץ ? חס וחלילה. בפירוש אסור לי".
"מה אתה אומר? ואני חשבתי שאתה פה בשביל לייעץ..."
"בהחלט לא. רק לעורך דין מותר לתת ייעוץ משפטי".
"אולי לא הבנת. אני לא מבקש ייעוץ משפטי, אני רק רוצה עזרה בניסוח, אתה רואה איזה שפה יש לי - נו, ככה זה לא מכובד לפנות לכבוד השופט!".
"זה בסדר, השופט לא יעלב, הוא יודע שלא כל אחד עורך דין או סופר".
"תסלח לי, אבל אני לא מסכים אתך. זה מדינה שלי, יש לי כבוד לממשלה, לבית משפט. אתה אומר- לא צריך להדפיס. מסכים. אתה אומר - לא צריך עברית. אז אני שואל, איפה הגבול?"
"עוד לא הגענו אליו. תכתוב איך שאתה יודע, יהיה בסדר, השופט ממילא עסוק מעל הראש ואין לו זמן לבדוק את איכות ההדפסה של הבקשות. תעשה מה שכולם עושים וישלחו לך את ההחלטה הביתה".
"נו מה אפשר להגיד, בארץ זה ככה. בחוץ לארץ, בן אדם שצריך לבוא לבית משפט, קם ב- 5 בבוקר, מתגלח כמו שצריך, מתלבש בגדים הכי טובים, וחס וחלילה נכנס לבית משפט בלי עניבה!... ופה באים בג'ינס וכפכפים..."
"פה ארץ חמה עם חבל על הצוואר, אי אפשר לשים עוד עניבה".
"ואתה אומר שלא איכפת לשופט איך הבקשה?"
"בכלל לא, העיקר שיהיה ברור מה אתה מבקש".
"בזמן שאנחנו מדברים, כבר יכולת לכתוב לי את הבקשה".
"תבין. זה לא עניין של זמן, זה עניין של עקרון".
"עקרון לא לעזור?"
"נכון. לא לעזור לך, ולא לעזור לצד שכנגד. אנחנו חייבים להיות אובייקטיביים".
"אתה מצחיק אותי. לצד השני יש גדוד של עורכי דין. איפה האובייקטיביות?"
"אבל אנחנו לא לשכת סעד. אם אתה רוצה עורך דין בלי כסף, תפנה ללשכת הסיוע המשפטי, ואם תוכיח שאין לך אמצעים, יתנו לך עורך דין בחינם".
"חס וחלילה. אני לא מקרה סעד. מה ביקשתי? רק עזרה במכתב, נגיד שאני השכן שלך..."
"אפילו לאבא שלי אסור לי".
"אני לא חשבתי שפה צדיקים כל כך גדולים. נו, טוב, מה דעתך שאני אכתוב בעצמי ואתה רק תגיד לי מה לכתוב?"
"מצטער אדוני, כבר עניתי לך, ואתה גוזל את זמני".
"טוב, טוב, סליחה. בבקשה, אני כותב שם בצד, ומגיש לך, אבל בבקשה, תסתכל אם משהו לא טוב ותתקן - סליחה, לא תתקן, רק תגיד לי מה לא בסדר, ואני אתקן. ככה זה כבר בסדר?"
"נגיד. אם הממונים ידעו, אני עלול לקבל עונש על זה. אבל תכתוב ונראה."
"נו, יש לך איזה נייר?"
ככה זה עשוי להראות ביחידה קטנה ונינוחה, עם אוירה ביתית, ועובדים בלתי לחוצים. ביחידה בינונית וקצרת-רוח, יתקצר הדיאלוג לידי כך:
"סליחה, תוכל לכתוב לי את הבקשה?"
"ואתה תקבל את הנזיפה במקומי?"
"אז אולי רק תעזור לי בניסוח?"
"זה תפקיד של עורך דין."
"אבל אתם פה יודעים..."
"יודעים ואסור לנו."
"אסור לכם לעזור לציבור?"
"אדוני, עניתי לך ואתה מפריע לי בעבודה."
"אני באמת מבקש סליחה, אבל אני לא יודע לכתוב בקשות כאלה, איך להתחיל ואיך לגמור..."
"יש סיוע משפטי."
"חס וחלילה."
"יש עורכי דין."
"אין כסף."
"תבקש משכן."
"השכן הוא התובע בתיק, למה שיעזור?"
"מצטער, תמצא מישהו. הבא בתור!"
כמובן שיש עוד כמה וריאציות אפשריות, אך הנקודה מובנת. אנחנו רשאים לומר המון מילים כדי להסביר לאזרח למה לא נעזור לו. אלה בינינו שמצליחים לשמור על קור-רוח ולומר את הדברים באדיבות, לאורך זמן, זוכים לציונים לשבח על איכות השירות שלהם.
אנחנו אלופים בהליכה בין הטיפות: בין איכות השירות לבין האיסורים, בין הוראות הנוהל ובין רצון אנושי פשוט, להושיט יד ולעשות מה שכל כך קשה לאזרח וכל כך קל לנו.
19070024 d