ע"א 7251/01 בכור אקנין נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בתאריך 28/04/99, בסמוך לשעה 14:00, היה המערער מעורב בתאונה אשר התרחשה בקרית-אתא. על פי הנטען בכתב האישום, בשעה שהמערער נהג את רכבו מסוג טנדר מסחרי ברחוב זבולון, הוא פגע באינה פלדמן (להלן "האם") ובבנה, יעקב פלדמן בן ה-6 (להלן-המנוח), אשר חצו את הכביש במעבר חצייה. כתוצאה מהתאונה נגרם מותו של המנוח, בעוד שאמו נפצעה. על רקע עובדות אלו יוחסו למערער מספר עבירות, ובמרכזן עבירת הריגה. לאחר בחינתן של הראיות החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער בשלוש מהעבירות שיוחסו לו - הריגה, אי-האטה, ואי-מתן אפשרות חצייה במעבר חצייה. המערער זוכה מעבירה של נהיגה במהירות מופרזת ובלתי סבירה.

בעקבות הרשעתו גזר בית משפט קמא למערער 18 חודשי מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, פסילת רישיון הנהיגה לצמיתות, וקנס בסך 10,000 ₪.

המערער, אשר לא השלים עם תוצאתו של ההליך בבית משפט קמא, ערער בפנינו על שני חלקיו של פסק-הדין.

2.הסוגיה העובדתית המרכזית בה נחלקו הצדדים במהלך הדיון בבית משפט קמא, עסקה בשאלת המקום בו פגע המערער עם רכבו בהולכי הרגל. המשיבה, בהתבסס על עדותה של האם ועד ראייה נוסף (שי אבוקרט), טענה כי הפגיעה בהולכי הרגל התרחשה על פני מעבר חצייה, בעוד שהמערער טען כי מקום הפגיעה היה כ- 25 עד 30 מטרים משם, בכיוון נסיעתו.

בית המשפט המחוזי אימץ את גרסת המשיבה בסוגיה זו, חרף סתירות שנתגלו בין עדות האם לעד אבוקרט, בשאלת כיוון חצייתם של הולכי הרגל. בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד גלזר, טען בפנינו, כי ההסברים שנתן בית המשפט המחוזי כדי ליישב את הסתירה בדבריהם של העדים המרכזיים הללו, אינם עומדים במבחן הביקורת. הוא הוסיף וטען, כי גם ממצאים אובייקטיביים בזירה אינם תומכים בטענה המשיבה לפיה התאונה התרחשה במעבר החצייה, הואיל ולא נמצאו באותו מקום שברי זכוכית של הפנס הקדמי-ימני של הרכב הפוגע, שנופץ בעת הפגיעה.

3.שאלה זו בדבר מקום הפגיעה, היא שאלה שהעובדה אשר הוכרעה בערכאה הראשונה על בסיס האמון שנתן השופט המלומד באותם שני עדים שהופיעו בפניו, ואינני סבור כי הוכחה עילה להתערבותנו. זאת ועוד, הראייה המרכזית שהציגה המשיבה היא עדות האם, אשר חזקה עליה כי ידעה טוב מכל אדם אחר את מקום החצייה וכיוונה, ולא היתה סיבה להניח כי החליטה ליחס למערער נתון אותו בדתה מלבה. עדה זו טענה במהלך עדותה בבית המשפט (ראו עמ' 1), כי החצייה היתה במעבר החצייה, והיא חזרה על כך בחקירתה הנגדית, לאמור: "אני עברתי בדיוק במעבר חצייה, לא מאחורי ולא לפני, בדיוק עמדנו והתחלתי לעבור במעבר חצייה עם הילד אני לא עוברת סתם בכביש" (ראו עמ' 5). הספקות שעורר עו"ד גלזר בענין זה התבססו על דברים שאמרה האם בעת שנקראה להעיד מטעם המשיבה לאחר הרשעת המערער ולצורך גזירת העונש. עיינו בקפידה בדבריה של האם, ולא מצאנו בהם נסיגה מהגרסה שמסרה בבית המשפט. היא אמנם טענה כי אינה זוכרת את " התאונה עצמה " (ראו עמ' 36), אך לא השיבה כי היא אינה זוכרת את אשר קדם לתאונה, או את מקום חציית הכביש. חיזוק לגרסתה של האם, מצוי בעדותו של שי אבוקרט, אשר אף כי חלק על גרסת האם בדבר כיוון החצייה של הולכי הרגל, עובדה אחת היתה מוסכמת גם עליו, היינו, שהאם ובנה חצו את הכביש במעבר החצייה.

ואם נדרשה ראייה נוספת לעניין זה, נדמה כי היא מצויה בעובדה שכובעו של הילד המנוח נמצא מוטל על פני הכביש, ובמרחק של כ-4 מטרים בלבד ממעבר החצייה. עיון בתרשים ת/5 שהוגש לבית משפט קמא מלמד, שאם התאונה היתה מתרחשת במקום עליו הצביע המערער (מסומן באות ב'), והנמצא במרחק של כ-30 מטרים לאחר מעבר החצייה, לא ייתכן כלל שהכובע היה נמצא מונח ליד מעבר החצייה.

מכאן דעתי, שהמסקנה אותה הסיק בית המשפט המחוזי במישור העובדתי היתה נכונה, והשאלה הנוספת היא אם הונח הבסיס להרשעת המערער בעבירת הריגה.

4.סיכום נתוני הזירה הוא זה - שדה הראיה לפנים שעמד לרשות המערער היה על פי הערכת הבוחן 100 מטר. התאונה התרחשה בשעת הצהרים, ועל פני הכביש לא נמצאו סימני בלימה שמהם ניתן ללמוד על מהירות נסיעתו של המערער. אולם העדרם של סימני בלימה יש בהם ללמד שהמערער לא הבחין כלל בהולכי הרגל עד הפגיעה ממש, וזו היתה, ככל הנראה, הסיבה שלא בלם בלימת חירום. ואם נדרשה ראייה נוספת לעניין, זה היא באה מפיו של המערער עצמו, כאשר במהלך חקירתו השיב שעל מעורבותו בתאונה למד רק כאשר שמע חבטה ברכבו, ולשאלה אם הבחין בהולכי הרגל השיב: "אני לא ראיתי אותם בכלל. אני נסעתי והכביש היה ריק. אני לא יודע מאיפה הם באו אלי" (ראו ההודעה ת/8, ועל אותה גרסה חזר המערער בהודעה ת/10).

במהלך חקירתו אישר המערער כי זירת התאונה מוכרת לו, ובלשונו: "אני יודע שיש במקום מעבר חצייה ויודע בדיוק את מקומו ויש שדה ראייה טוב לנהג שרואה את מעבר החצייה טוב מאד... כן אני ראיתי את מעבר החצייה במקום" (ראו ההודעה ת/10). זאת ועוד, התאונה ארעה כאשר רכבו של המערער היה בנתיב השמאלי, ועד לפגיעה הספיקו הולכי הרגל, אשר חצו את הכביש מימין לשמאל, לעבור 4.4 מטר. ועל כורחך אתה תוהה, מה גרם למערער שלא להבחין בהולכי הרגל, כאשר על פי נתוני השטח, היכרותו את הזירה, והזמן שהולכי הרגל היו בתחום שדה ראייתו, היה יכול וחייב לעשות זאת. בנסיבות אלו, ובהתבסס על ההיגיון וניסיון החיים, נדמה כי לא היה מנוס מלקבוע שברגעים הקריטיים לא היתה דעתו של המערער נתונה לדרך שלפניו, ובכך חטא בחריגה גסה מנורמות של נהיגה סבירה.

אך בכך לא די לצורך הרשעה בעבירת "הריגה", הואיל ועל המשיבה היה להוכיח כי במערער התקיימה המחשבה הפלילית, שלענייננו היא "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה..." (סעיף 20(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). ובמלים אחרות, על המשיבה להוכיח כי המערער היה מודע לסיכון הקונקרטי שהיה כרוך בדרך נהיגתו, ולאפשרות שנהיגתו זו תגרום לתוצאה קטלנית (ראו דבריו של פסק-דינו של חברי כב' השופט י' אנגלרד, בע"פ 3158/00, מגידיש נ' מדינת ישראל , פד"י נד(5), 80, 95). אנו סבורים כי בנסיבותיו של הערעור שבפנינו, היה מקום להשיב על כל אלה בחיוב. כאמור, המערער ידע כי התנועה בזירת התאונה היא סואנת (ובלשונו "תנועה לא מסודרת", ראו עמ' 20 לפרוטוקול הדיון). הוא גם ידע על קיומו של מעבר החצייה, ולטענתו אף הבחין בו עובר לתאונה. ואם בכל אלה לא די, מתברר כי למערער היתה ידועה עובדת-חיים פשוטה נוספת שהיא בבחינת נחלתם של הכלל, לאמור, אי-מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חצייה, עלול לגרום לתאונה קטלנית (ראו תשובת המערער בחקירתו הנגדית, בעמ' 22). חרף כל אלה המשיך המערער לקראת מעבר החצייה בנסיעה שוטפת, ובנסיבות אלו נראה לנו כי לא היה מנוס מן המסקנה כי בדרך נהיגתו הוא נטל סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימתה של התוצאה הקטלנית, גם אם קיווה להצליח למונעה. בכך היה די לבסס את הרשעתו, ועל כן לא ראינו מקום להתערב בהכרעת-הדין.

5.באשר לעונש - המערער שוב אינו אדם צעיר (יליד שנת 1939), ומעולם לא התנסה במאסר. לפיכך, לכליאתו עלולה להיות השלכה ולא על המערער לבדו, אלא גם על אלה הסובבים אותו. מאידך, מדובר בנהג שכבר נרשמו לחובתו עבירות לא מעטות, וביניהן עבירות בעלות אופי בטיחותי מובהק: נהיגה במהירות מופרזת (6 הרשעות), ואי-ציות לתמרור "עצור" (5 הרשעות). אך כל אלה אינם העיקר, אלא העובדה שאת התאונה הזו ניתן היה למנוע, ואם היא נגרמה היה זה בעטיו של מחדל חמור בדרך נהיגתו של המערער, מחדל אשר נבע מכך שהוא לא נתן את דעתו לנעשה בדרך שבפניו. לולא מחדל זה, לא היה מקופד פתיל חייו של ילד כה רך, והיה נמנע האסון שנחת על משפחתו.

מציאות חיינו מלמדת, כי חרף הענישה הננקטת על ידי בתי המשפט, ממשיך הגורם האנושי להיות גורם מכריע בתאונות הדרכים, וכדי לבער נגע זה, נדמה כי אין מנוס מהחמרה בענישה, ואפשר שבכך ניתן יהיה לחסוך חיי-אדם. מכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו. המערער יתייצב לשאת בעונשו, ביום 29.12.02 עד לשעה 12:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה. הערבויות שניתנו על ידי המערער תעמודנה בתוקפן עד להתייצבות המערער.