ע"א 7256/98 חיים כהן נ. קלנע בע"מ

השופטת ד' דורנר :

כשנה לאחר שהמערער

התעוור בעינו השמאלית כתוצאה מתאונת עבודה, החלה הראייה בעינו הימנית להידרדר והוא אובחן כסובל מקטרקט (ירוד). בחודש יולי 1988 אושפז המערער ונותח בבית-חולים אלישע בחיפה על-ידי המשיב 5 (להלן: הרופא), והירוד הוסר (להלן: ניתוח הירוד).

כעבור כחצי שנה, בעקבות מצב המכונה "היפרדות רשתית", שנוצר בעינו הימנית, התקבל המערער לאשפוז דחוף ונותח לצורך הצמדת הרשתית. שבועיים מאוחר יותר נותח המערער בשנית בגין היפרדות חוזרת של הרשתית. שני הניתוחים, שלא צלחו, בוצעו בבית-החולים בני-ציון (המשיב 4, להלן: בית-החולים) אף הם על-ידי הרופא. לאחריהם, הופנה המערער על-ידי הרופא אל פרופ' גיורא טרייסטר ונותח פעם נוספת לצורך הצמדת הרשתית, אך גם ניתוח זה נכשל, והמערער נותר עיוור בשתי עיניו.

המערער הגיש תביעת פיצויים לבית-המשפט המחוזי בחיפה כנגד בית-החולים וכנגד הרופא (להלן ביחד: המשיבים), שבה ייחס להם אחריות לנזקיו בגין עוולת רשלנות, תקיפה, והפרת חובה חקוקה.

חוות-דעת שהוגשה מטעם המערער הצביעה על כך שהטיפולים שניתנו לו היו הטיפולים המקובלים במצבים דומים. משכך, טען המערער בסיכומיו בפני בית-המשפט המחוזי, כי התרשלות המשיבים באה לידי ביטוי כבר עם סיום ניתוח הירוד - שאומנם היה תקין, אך גרם ככל הנראה לקרע קטנטן שהלך והתפתח בעינו - ונמשכה נוכח היעדר מעקב רפואי נאות מצד המשיבים, שמנע את האפשרות להציל את העין. כן נטען, כי על הרופא מוטלת הייתה החובה להפנות את המערער בשלב מוקדם יותר לפרופ' טרייסטר או לפחות להיוועץ באחרון באשר לטיפול הנדרש. עוד טען המערער, כי בנסיבות העניין יש להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי המשיבים, ראשית, על יסוד הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ושנית, מכיוון שנגרם למערער נזק ראייתי, בין היתר, כתוצאה מכך שחומר הקשור לניתוח הירוד אבד בהצפה. לבסוף טען המערער, כי ההסבר שניתן לו עובר לניתוח באשר לסיכונים הטמונים בו, ובאשר לטיפולים חלופיים, לא היה מספק לאור עיוורונו ואישיותו המיוחדת.

מנגד, המשיבים טענו כי אין להעביר את נטל ההוכחה, כי טענות המערער באשר לניתוח הירוד והביקורות שבעקבותיו מהוות שינוי חזית, וכי מכל מקום לא הוכחה כל התרשלות מצדם.

בית-המשפט המחוזי (השופטת שולמית וסרקרוג) דחה את תביעת המערער. נקבע כי מעבר לשינוי חזית, הרי שלגוף העניין, הראיות שהוצגו לא הצביעו על התרשלותם של המשיבים, אלא להפך, על כך שניתנו למערער טיפולים והסברים כמקובל. באשר לטענת המערער בדבר העברת נטל ההוכחה נקבע, כי לא הוכחו התנאים להחלת הכלל "הדבר מעיד על עצמו"; כי לא נגרם למערער נזק ראייתי המצדיק את העברת הנטל; וכי לגבי מסמכים הנוגעים לניתוח הירוד שאבדו בהצפה, הרי שגם בהנחה שהועבר הנטל - עמדו בו המשיבים.

מכאן הערעור שבפנינו, שבגדרו חזר המערער בעיקר על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי. ואילו המשיבים תמכו את יתדותיהם בנימוקי פסק-דינו.

חרף התוצאה הקשה מבחינתו של המערער, דין הערעור להידחות.

בית-המשפט המחוזי מצא כי הראיות שבפניו, לרבות חוות-הדעת שהגיש המערער בעצמו, לא הצביעו על התרשלותם של המשיבים, אלא נהפוך הוא, כי ניתנו למערער טיפול כמקובל והסברים מספקים. בממצאים אלו, שנקבעו בין היתר על-סמך עדויות וחוות-דעת שהיו בפניו, אין עילה להתערבותנו.

באשר לטענות המערער בכל הקשור לתוצאות ניתוח הירוד, ולעמדת המערער כי לא היה בטענותיו בפני בית-המשפט המחוזי משום שינוי חזית, וכי היה על בית-המשפט המחוזי להעביר את נטל ההוכחה אל המשיבים - הרי שגם טענות אלו אינן מקימות עילה להתערבותנו. שכן, בית-המשפט המחוזי דן בהן, דחה אותן גם לגופן, וקבע כי המשיבים הוכיחו באופן פוזיטיבי כי לא התרשלו.

אשר-על-כן, אני מציעה לדחות את הערעור, ובנסיבות העניין שלא לעשות צו להוצאות.

ש ו פ ט ת

הנשיא א' ברק :

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופט א' ריבלין :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.