ע"א 7286/16מיקי גיא נ. עו"ד איתי פריימן

1.

המערער - חייב בפשיטת רגל - מתגורר בבית מגורים בקרית טבעון יחד עם אשתו. חלקו בבית המגורים הוא שליש, וחלקה של אשתו - שני שלישים. ביום 11.3.2014 החליט בית המשפט המחוזי הדן בהליך פשיטת הרגל נגד המערער כי בית המגורים יימכר כנכס פנוי, אך הותיר לעת ההיא למערער ולמשפחתו להמשיך ולהתגורר בו. שני ניסיונות למכירת בית המגורים במחיר שוק, בהתאם לחוות דעת שמאית, לא עלו יפה, בין היתר בשל קשיים שהערים המערער - כך טען הנאמן, המשיב 1 (להלן: הנאמן ), לפני בית המשפט המחוזי, וטענתו התקבלה; ואף ניסיון לאפשר למערער ולאשתו לפדות את חלקו בערכי נטו לא צלח בשל סירובם של השניים לשלם את הסכום המופרז לדעתם. לפיכך הורה בית המשפט, בהחלטה מיום 5.9.2016 - היא ההחלטה מושא הערעור - על פינוי המערער ובני משפחתו מן הנכס ומסירת החזקה בו לנאמן.

2.

המערער לא השלים עם ההחלטה, ומכאן ערעורו. לצד הערעור הגיש בקשה זו שלפני לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט, שבה נטען כי סיכויי הערעור להתקבל הם טובים - עיקר הטענות מופנה כלפי כך שבית המשפט המחוזי לא שקל ולא אימץ חלופות אפשריות לפינוי בית המגורים כגון מתן צו הרחקה נגד המערער למועדים ספציפיים; וכי מאזן הנוחות, עת עסקינן בפינוי בית מגורים, נוטה לטובת המערער בבירור.

3.

הנאמן - שלעמדתו הצטרפו כונס הנכסים הרשמי (המשיב 3) ובנק איגוד בע"מ (המשיב 4) - התנגד לבקשה. בתשובתו טען הנאמן בעיקר כי סיכויי הערעור הם אפסיים. נטען כי ההחלטה על פינוי בית המגורים כנכס פנוי הפכה זה מכבר להחלטה חלוטה, וכמוה גם ההחלטה בדבר הסכום שבו יכול המערער לפדות בעצמו את הנכס, וכי מכל מקום אין לקבל את הטענות הנוגעות לחלופות אפשריות לפינוי בית המגורים, שכן מדובר בטענות המופנות כנגד שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי וכנגד קביעות עובדתיות שקבע, ובנוסף - חלק מהחלופות שהוצעו כבר נוסו ונכשלו (הודגש, למשל, כי המערער הקציב מועדים לביקורים במשורה; כי הביקורים עצמם הופרעו על-ידי נציג המערער; וכי המערער הבהיר לקונים הפוטנציאליים שאין בכוונתו לפנות את הנכס). כן הודגש כי זכויות אשתו של המערער בבית המגורים מוערכות בכ- 2 מיליון ₪, כך שאין ספק שיהיה באפשרות המערער ואשתו למצוא בית מגורים חלופי ראוי.

4.

לעומתם, המשיבה 2, אשתו של המערער, תמכה בקבלת בקשת המערער, ובתשובתה הדגישה את הנזק הכבד הצפוי להיגרם לה ולילדיה (בגירים אמנם, אך מתגוררים בבית) בשל הפינוי. המשיבה 2 אף צירפה לתשובתה מכתב שבו שטחה את תחושותיה הקשות, וניכר כי הדברים נכתבו מדם ליבהּ.

5.

לאחר העיון, ועם כל ההבנה לסיטואציה הקשה שבה נתונים בני משפחת המערער, איני רואה מקום להיעתר לבקשה. אמנם כאשר עסקינן בפינוי בית מגורים, הנטייה הכללית והמוצדקת בפסיקה היא להורות על עיכוב ביצוע הפינוי עד לבירור הטענות המועלות בערעור (ראו, למשל, ע"א 7770/06 פירר נ' בנק ירושלים בע"מ (2.11.2006); ע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

(12.7.2004)). ואולם, בענייננו יש לבחון את הדברים על רקע העובדה שההחלטה המהותית המורה על מכירת בית המגורים כנכס פנוי וההחלטה שאפשרה למערער ולאשתו לפדות את חלקו של המערער בערכי נטו (סכום של 562,500 ₪) - אפשרות שנדחתה על-ידיהם, הפכו חלוטות זה מכבר (ערעורים שהוגשו על ההחלטות הללו נמחקו: ע"א 2752/14 וע"א 2883/16). משמעות הדברים היא, כי אין עוד מחלוקת על כך שעל בית המגורים להימכר לצד ג' כנכס פנוי. ההחלטה מושא ערעו ר זה עניינה, אם כן, בתקופת הביניים בלבד - עד למכירת בית המגורים כנכס פנוי; וממילא גם הטענות המועלות בערעור נוגעות אך לתקופה זו. זהו הרקע הנכון לבחינת הדברים, ועתה לענין עצמו: מעבר לכך שלא שוכנעתי כי לטענות המועלות בערעור יש סיכוי כלשהו להתקבל, וזאת מהטעמים שמנה הנאמן בתשובתו, הרי שבנסיבות הקיימות בהן הפינוי הוא עובדה מוגמרת, כמוסבר לעיל, גם לא ניתן לומר כי דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע שמשמעותה פינוי המערער ובני משפחתו עתה ולא מאוחר יותר, תגרום לנזק בלתי הפיך המצדיק מתן עיכוב ביצוע לתקופת הערעור.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין, בשל הקרבה של מועד הפינוי שעליו הורה בית המשפט המחוזי למועד מתן החלטתי זו, מוארך המועד שעד אליו על המערער ובני משפחתו לפנות את בית המגורים עד ליום 30.11.2016.

7.

בשולי הדברים ולמען הסר ספק אציין כי ראיתי את בקשת המבקש מיום 26.9.2016 להשיב לתשובות המשיבים, ולא מצאתי מקום להיעתר לה.