ע"א 7307/14 מדינת ישראל נ. האנייה estelle

בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לימאות (כב' השופט רון סוקול ), מיום 31.8.2014, בגדרה נדחתה על הסף בקשת המדינה להחרמת אנייה שניסתה לפרוץ את הסגר הימי על רצועת עזה.

1.

הרקע לבקשה שלפניי, בתמצית, הינו עצירתה ותפיסתה של אנייה בשם Estelle

(להלן: האנייה או המשיבה ), שיצאה מנמל טורקו בפינלנד ביום 28.5.2012, במטרה מוצהרת לפרוץ את הסגר הימי שהטילה המדינה על רצועת עזה.

ביום 15.8.2013, כעשרה חודשים לאחר שהאנייה נעצרה על ידי חיל הים הישראלי, הגישה המדינה בקשה לבית המשפט לימאות להורות על החרמת האנייה "בהתאם להוראות הדין הבינלאומי בעניין עימות מזויין בים". בבקשה טענה המדינה כי בהתאם לחוק המלקוח הימי משנת 1864 ( (Naval Prize Act (להלן: חוק המלקוח ) מוסמך בית המשפט לימאות לצוות על החרמת אנייה שנתפסה בשל הפרת סגר ימי, ועל העברתה לבעלות המדינה.

2.

בהחלטתו מיום 31.8.2014, הגיע בית המשפט למסקנה כי הסמכות לדון בבקשה אכן נתונה לבית המשפט לימאות, אך דחה את בקשת המדינה להורות על החרמת האנייה על פי חוק המלקוח הימי, נוכח השיהוי ממועד תפיסת האנייה ועד הגשת הבקשה להחרמתה.

3.

ביום 30.10.2014 הגישה המדינה ערעור על ההחלטה. בד בבד עם הגשת הערעור הגישה המדינה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, היא הבקשה שלפניי. ביום 30.10.2014 הוריתי על עיכוב ביצוע זמני של ההחלטה עד להחלטה אחרת.

בתמצית, טוענת המדינה כי שגה בית המשפט כשקבע כי היה עליה לפתוח בהליך להחרמת האנייה מיד עם תפיסתה, ולחילופין, כי שגה בקובעו כי השיהוי לכשעצמו מצדיק את שחרור האנייה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לבקשה ובכלל הנספחים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

סיכויי הערעור : די להפנות להחלטת בית משפט קמא שציין כי מדובר "במקרה הראשון מאז קום המדינה, בו מתבקשת החרמתה של אנייה זרה על פי חוק המלקוח ומקרה כמעט יחיד בעולם מאז תום מלחמת העולם השנייה". המדובר אפוא בתביעה ראשונה מסוגה, והחקיקה בענייניי ימאות בכלל ובענייני המלקוח הימי בפרט, היא סבוכה וארכאית. בית משפט קמא עצמו הורה על עיכוב ביצוע החלטתו, בציינו כי מאחר שמדובר בסוגיה מורכבת שטרם נדונה בארץ, הרי שאין לומר כי סיכויי הערעור קלושים.

קיצורו של דבר, כי סיכויי הערעור של המדינה אינם נמוכים.

מאזן הנוחות : שחרור האנייה הוא צעד בלתי הפיך, ולא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו אם תזכה המדינה בערעורה. המשיבה טענה כי דיני המלקוח מכירים באפשרות של שחרור בערבות כלי שיט שנתפס, וביקשה ללמוד מכך שאין בשחרור האנייה לסכל את ביצוע פסק הדין. אלא שהמשיבה לא הציעה ערובה חלף שחרור האניה, ואף לא הציגה חוות דעת לגבי ערך האנייה, כך שמאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המדינה.

5.

אשר על כן דין הבקשה להתקבל ואני מורה על עיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט לימאות מיום 31.8.2014 עד למתן פסק דין בערעור.