ע"א 7356/02 פתחי אלטורי נ. מדינת ישראל

העורר ואחיו, חמיס אלטורי, הואשמו יחדיו לפני בית המשפט המחוזי בחבלה בכוונה מחמירה ובהחזקת נשק שלא כדין. בכתב האישום שהוגש נגדם נטען, כי על רקע סכסוך שכנים, בין משפחתם לבין משפחת המתלונן, ירה העורר באקדח לעבר המתלונן בכוונה לגרום לו חבלה חמורה; עקב כך, פגע בידו של המתלונן וגרם לו לחבלה חמורה. כן נטען, כי לאחר מכן ירה חמיס באקדח לכיוונו של המתלונן, בכוונה לגרום לו חבלה חמורה, ופצע את המתלונן בראשו. עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרם של שני הנאשמים עד לתום בירור משפטם. בקשה זו עוררה מחלוקת בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית. השופט י' אלון, שלפניו נדונה הבקשה למעצר, בדק ומצא כי במהלך החקירה חל כירסום בראיות הקיימות נגד חמיס, ובעטיו של כירסום זה הורה לשחרר את חמיס בערובה. לא כן הדבר באשר לעורר, שהאשמתו במעשה התבססה על עדויותיהם הברורות של המתלונן ושל אחיו. העורר התגונן בטענת אליבי, לאמור, שבזמן הירי היה בבית השייח' חליל סלמה אבו סעליק; ומכאן שכלל לא נכח במקום האירוע ולא נטל בו חלק. דא עקא, כי משביקש חוקר המשטרה מן השייח' אבו סעליק להתייחס לגירסה זו, סירב השייח' לאשרה או להכחישה. לנוכח קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר, ולאור חזקת המסוכנות הטבועה במעשה הירי, קבע השופט אלון כי במקרהו של העורר לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית, ולפיכך הורה לעוצרו עד לתום ההליכים.

לאחר שהצטייד בתצהיריהם של שלושה אנשים, שלדבריו מאשרים את גירסת האליבי שלו, פנה העורר לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בצדקת מעצרו. השופטת ח' סלוטקי פסקה לדחות את בקשתו. בהחלטתה צוין, כי העורר ביקש שלא לגלות לתביעה בשלב זה את זהות המצהירים ואת תוכן תצהיריהם; אלא שבשלב החקירה, וכן גם במהלך הדיון בהליכי המעצר לצורכי חקירה ובבקשת המעצר שנדונה לפני השופט אלון, לא הזכיר העורר את קיומם של האנשים שראוהו בבית השייח' ביום המעשה.

הערר שלפניי מופנה הן נגד החלטתו של השופט אלון, שלפיה נתקבלה בקשת התביעה למעצרו, והן נגד החלטת השופטת סלוטקי, שלפיה נדחתה בקשתו לעיון חוזר. משעיינתי בנימוקי הערר, והאזנתי לטיעונו של הסניגור, הגעתי לכלל מסקנה כי הערר אינו מצריך תשובה. בצדק, לדעתי, קבע השופט אלון בהחלטתו ש"סביר להניח כי אילו נכונה היתה טענת האליבי של [העורר], לא היה מהסס השייח' לאשר אותה לפני החוקר". הדעת אכן נותנת, כי משלא היה בידי השייח' לאשר את גירסת האליבי שהעלה העורר, החליט שלא להזיק לו, ולכן בחר גם שלא להכחישה. לתצהירי העדים, שבעזרתם קיווה העורר לאשש את גירסתו, לא ניתן לייחס בשלב זה כל משקל; לא רק מנימוקיה של השופטת סלוטקי, שכשלעצמם מקובלים הם עליי, אלא גם מפני שלמשטרה לא ניתנה הזדמנות לבדוק את גירסותיהם של שלושת העדים. אין אמנם חולק, כי העורר אכן היה רשאי שלא להפנות את עדיו החדשים אל המשטרה, אלא לגבות מהם תצהירים ולבקש שזהות העדים ותוכן עדויותיהם לא יגולו לתביעה. אך בחירתו בדרך זו מנעה מבית המשפט אפשרות סבירה לבדוק אם יש בעדויות הללו כדי לשפר את סיכוייה של גירסת האליבי, שעליה השליך העורר את יהבי הגנתו, לזכות לאימונו של בית המשפט.

הערר, על שני חלקיו, נדחה.