ע"א 736/12 אחמד בכרי ואח' נ. סחי ג'ריס ואח'

מונחת לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 7.12.2011. בפסק-הדין הוחלט לדחות על-הסף את תביעתם של המבקשים כנגד המשיבים. הבקשה הוגשה בגדרי ערעור שכבר התקבל לרישום, זאת לאחר שהמשיבים (המיוצגים על-ידי עורך-דין פרח) ביקשו לסלק את ההליך על-הסף מחמת איחור בהגשתו.

העובדות הרלוונטיות לענייננו אינן שנויות במחלוקת: פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 7.12.2011; פיסקתוֹ האופרטיבית הוקראה במעמד הצדדים (את המערערים ייצג שם עורך-הדין עבדלג'אני), ועותק מפסק-הדין נמסר לידי עורך-הדין באותו מעמד. למרות זאת הערעור הוגש ביום 24.1.2012, קרי באיחור של יומיים, ובפתחוֹ נכתב כי "פסק-הדין נתקבל במשרדו של ב"כ המערערים ביום 19.12.2011". כעת – קרי בבקשה להארכת מועד שהוגשה בדיעבד – מסבירים המערערים כי עותק מאושר של פסק-הדין הגיע במעטפה ביום 19.12.2011, וכי לפיכך לא ראו צורך להטריח את המבקש 8 לירושלים באופן מיוחד ביום 22.1.2012, אלא בחרו להמתין ליום 24.1.2012 שבו ממילא התעתדו למסור כמה הליכים באמצעות שליח. עוד נטען כי נשמט מן המבקשים, בהיסח הדעת, שעותק מפסק-הדין נמסר לבא-כוחם עוד ביום 7.12.2011, וכי מכל מקום, אף אם היה איחור, הרי מדובר באיחור קצר.

אין ספק כי מרוץ הזמן להגשת הערעור החל ביום 7.12.2011, זאת שכן באותו מועד לא רק הוקראה במעמד הצדדים הפסקה האופרטיבית של פסק-הדין, אלא גם נמסר לבא-כוח המבקשים דאז עותק של פסק-הדין, כלומר היה בידיו עותק מלא של ההחלטה (ראו והשוו בש"א 1969/09 פורוש נ' דיישט (לא פורסם, 21.6.2009)). נראה כי גם המבקשים מכירים בכך, ומכאן בקשתם – בדיעבד – להארכת מועד. הטענות המועלות בבקשה בדבר טעות בהיסח-הדעת, ובדבר הרצון להמתין ליום 24.1.2012 שבו ממילא נשלח שליח לירושלים, אינן בעלות משקל רב בנסיבות העניין, ובמובן זה אין להם למבקשים אלא להלין על עצמם שאיחרו בהגשת ההליך. זאת ועוד, ברי כי בעל-דין – וודאי בעל-דין מיוצג (אף אם הייצוג התחלף) – נדרש לברר מראש, בשקידה סבירה, את העובדות הנוגעות למועד שבו עליו להגיש הליך לבית המשפט, ואם יש צורך בכך לפנות מבעוד מועד בבקשה להארכת מועד. אין הצדקה לכך שהמשיב הוא שיידרש להביא לפני בית המשפט את הנתונים הנוגעים לאיחור בהגשת ההליך – נתונים שהיו בידי יוזם ההליך או בא-כוחו או שהיו צריכים להיות בידיהם.

השאלה היא אם יש להורות על סילוק ההליך על-הסף – כבקשת המשיבים – או שמא ליתן ארכה – כבקשת המבקשים. לאחר ששקלתי בדבר החלטתי ליתן ארכה תוך חיוב המבקשים בהוצאות ובכפוף לתשלומן. בהחלטתי זו הבאתי בחשבון, לצד השיקולים המובאים בבקשה ובתגובות, את העובדה שמדובר באיחור קצר, וכן את העובדה שמדובר בהליך של ערעור בזכות (בלי להביע דעה לגבי סיכויי ההליך). עוד אציין כי לא מצאתי כי נגרמה פגיעה ממשית באינטרס ההסתמכות של המשיבים, מחמת האיחור הקצר. סבורני אפוא כי בנסיבות העניין האיזון הראוי הוא לאפשר את הותרת ההליך על-כנו, בכפוף לכך שהמערערים ישלמו למשיבים (המיוצגים על-ידי עורך-הדין פרח), תוך 7 ימים, שכר טרחת עורך-דין בגין ההתדיינות לפניי, בסך של 4,000 ₪.

המערערים יודיעו לבית המשפט על ביצוע התשלום האמור תוך 7 ימים, שאם לא כן יובא ההליך לפניי לשם מחיקתו.