ע"א 7361-23 ע"א 7361-23

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' צימרמן) מיום 19.6.2023 בת"א 46067-08-21, בגדרו חויבו המבקשים לשלם למשיבה סך של 2,359,985 ₪ וכן שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט בסכום כולל של 121,000 ₪ (להלן: פסק הדין), עד להכרעה בערעור שהוגש בעניינו.

2.עיון בבקשה ובתיק בית המשפט מעלה, כי ביום 17.7.2023 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי "בקשה למתן הוראות לאחר מתן פסק הדין", בה ציינו כי בכוונתם להגיש ערעור על פסק הדין, ועתרו "ליתן הוראות כך שהכספים שנפסקו [...] יופקדו בקופת בית המשפט המחוזי, וזאת עד למתן פסק דין/ הכרעה חלוטה בערעור". בהחלטתו מיום 18.7.2023 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתם ללא קבלת תשובה, תוך שקבע כי הבקשה לא הוגשה כבקשה לעיכוב ביצוע בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), וממילא "אינה מדגימה כל טעם לקבלתה".

המבקשים הגישו "בקשה דחופה לעיון חוזר" בהחלטה זו, בה טענו כי בבקשתם עתרו למתן הוראות ולא לעיכוב ביצוע פסק הדין. המבקשים ציינו כי אם לא יינתנו ההוראות שנתבקשו "הרי שבכל מקרה תוגש בקשה לעיכוב ביצוע", תוך שפירטו, למעשה, לראשונה, את הנימוקים המצדיקים לטעמם את עיכוב הביצוע. בהחלטתו מיום 26.7.2023 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשים לא הציגו כל עילה לעיון חוזר בהחלטה, וכי "כאשר ביצועו של פסק הדין הוא בתשלום כספים מן הנתבע לתובע, והנתבע עותר ל'הוראות' שלפיהן לעת הזו לא ישלם כספים לתובע, אלא יימצא סידור אחר ביחס לכספים (דוגמת הפקדה), הרי שאין זו אלא בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין". בית המשפט המחוזי ציין כי אפילו היה מתייחס אל הבקשה לעיון חוזר כאל בקשה ראשונה לעיכוב ביצוע פסק הדין ובוחן אותה לגופה, לא היה מקום לקבלה, וזאת מטעמים שונים שפירט בהחלטתו.

ביום 2.10.2023 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין ולצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור – היא הבקשה שלפניי.

3.דין הבקשה להידחות, מבלי לדון בה לגופה.

כידוע, בפני בעל דין המבקש לעכב ביצועו של פסק דין שניתן בעניינו עד להכרעה בערעור שהגיש, עומדים שני מסלולים חלופיים: לפנות לערכאה הדיונית לפי תקנה 145(ב) לתקנות, עובר להגשת הערעור, ולבקש לעכב את ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור; ולחלופין, לפנות לערכאת הערעור לפי תקנה 145(ג) לתקנות, לאחר הגשת הערעור, ולבקש את עיכוב הביצוע. הלכה פסוקה היא כי מקום בו בחר בעל דין במסלול הראשון, לא יתאפשר לו לפעול במקביל במסלול החלופי בדמות הגשת בקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור (ראו: ע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מסארוה, פסקה 16 (17.6.2015) (להלן: עניין הראל); ע"א 5277/23 בן עמי נ' עו"ד רות שוורץ (3.8.2023)).

בענייננו, משבחרו המבקשים לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה שתכליתה היא, למעשה, עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, וזו דחתה את בקשתם, אין מקום להידרש לבקשתם לעיכוב הביצוע בשנית. ככל שהמבקשים חפצו להעלות את טענותיהם לפני ערכאת הערעור, היה עליהם לעשות כן במסגרת של השגה, על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור (ראו: עניין הראל, שם; ע"א 4440/22 בן בשט נ' בן בשט (4.8.2022)).