ע"א 7381/20עזבון המנוח מוסטפא עבד אלקאדר דיאב חביבאללה ז"ל נ. עיזבון המ

1.

המבקשים, יורשי האחים המנוחים חביבאללה, פנו לבית המשפט המחוזי בתביעה לסעד הצהרתי, שלפיו הם זכאים להרשם כבעליה של חלקת מקרקעין המשתרעת על פני 4.5 דונם, באדמות כפר עין מאהל. לטענתם, האחים חביבאללה רכשו את המקרקעין בשנת 1952 מאת מר פאהום ז"ל, מורישם של המשיבים. עוד טענו המבקשים, כי מאז שנערך הסכם המכר, החזיקו האחים חביבאללה בקרקע, נהגו בה מנהג בעלים, ובראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת, הוסיפו ונטעו עליה מטע זיתים. מאז הלכו לעולמם, המשיכו יורשיהם, המבקשים שלפנינו, להחזיק בקרקע, וזאת ללא כל ערעור או מחאה מצד המשיבים. בד בבד עם הגשת התביעה, עתרו המבקשים לצו מניעה זמני האוסר על המשיבים לעשות דיספוזיציה במקרקעין, להיכנס אליהם או לעשות בהם שימוש כלשהו. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה.

2.

המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה למחיקת התביעה על הסף מחמת התיישנות. לאחר עיון בטענות הצדדים, קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה, והורה על דחייתה של התביעה על הסף. בית המשפט הבהיר, כי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין ) – אשר מחריג תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים מתחולתו של חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ) – אינו חל על זכויות שלא נרשמו במרשם. לצד זאת, הדגיש בית המשפט המחוזי, כי כיוון שהעסקה נעשתה לפני כניסת חוק המקרקעין לתוקף, נוצרה זכות קניין שביושר לטובת הרוכשים, והיא מקימה יחסי 'נאמנות קונסטרוקטיבית' בין המשיבים למבקשים. לפיכך, לא החל מרוץ ההתיישנות את דרכו עם כריתת ההסכם. יחד עם זאת, מאחר שבשנת 1981 נרשמו המשיבים כבעליה של הקרקע מכוח ירושת אביהם, הרי שיש לראות בכך משום כפירה בנאמנות; כפירה זו, הניעה את מרוץ ההתיישנות, אשר יצא לדרכו, והגיע זה מכבר לקו הגמר. לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקשים, שלפיה כיוון שלא עודכנו על-ידי המשיבים בדבר כפירתם בנאמנות, אין לומר, כי בשנת 1981 תמו יחסי הנאמנות ששררו ביניהם. נפסק לעניין זה, כי מרשם המקרקעין הוא פומבי, גלוי לכל דורש; וכי נוכח טענתם לזכויות במקרקעין, מוטלת על המבקשים חובה לעקוב אחר התמורות החלות בו.

3.

המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין, ולצדו בקשה לעיכוב ביצוע, היא הבקשה שלפנַי. בבקשה נטען, כי מאז שנת 1952 מחזיקים המבקשים בקרקע ומגדלים בה עצי- זית. המשיבים מעולם לא התנגדו לכך, עד לעונת המסיק הנוכחית – אשר החלה לאחר מתן פסק הדין – שבה מצאו המבקשים את השטח מגודר. אם תימכר הקרקע עובר למתן פסק הדין בערעור, סבורים המבקשים כי תסוכל אפשרותם לזכות בסעד העיקרי שהתבקש בתביעה – רישום המקרקעין על שמם. אשר לסיכויי הערעור, צוין כי "עסקינן בערעור המצריך מחשבה עמוקה יותר והתייחסות לפסיקה הקיימת בתיקים דומים" .

נוכח האמור, טוענים המבקשים כי ראוי להורות על שמירת מצב המקרקעין כפי שהיה במשך כל השנים, עד להכרעה בערעור .

4.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לדידם, לא נפל פגם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי; הן בקביעתו כי אין תחולה בענייננו להוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, הן בהכרעתו כי בשנת 1981 כפרו המשיבים בנאמנותם, ובכך הביאו את יחסי הנאמנות לסיומם. בנסיבות אלה, סבורים המשיבים, אין מקום להעתר לבקשה.

5.

לאחר שעיינתי בפסק הדין, בהודעת הערעור, בבקשה לעיכוב ביצוע ובתגובת המשיבים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי. אשר לסיכויי הערעור להתקבל, לא אכביר מילים, שכן מבחן מאזן הנוחות הוא שיכריע את גורל הבקשה; כך לרוב, כך גם בעניין דנן

(ע"א 6273/19 אלטר נ' בן אבו , פסקה 13 (2.12.2019)). אציין בתמצית, כי טענתם האחת של המבקשים, בדבר מועד ידיעתם על אודות כפירת המשיבים בנאמנות, מעוררת שאלה הראויה לידון לפני ערכאת הערעור. די בכך, על מנת לקבוע כי הערעור אינו משולל יסוד; נשים פעמינו אל עבר מבחן מאזן הנוחות שבין הצדדים.

6.

הסעד הזמני שקיבלו המבקשים בבית המשפט המחוזי, מכיל שני ראשים: איסור עשיית דיספוזיציה במקרקעין, ואיסור שימוש או כניסה של המשיבים אליהם. לשני אלה, עותרים המבקשים גם עתה. כפי שאבאר, מצאתי אמנם להורות על המשך איסור הדיספוזיציה, אך לא על איסור הכניסה והשימוש. אסביר. הסעד המבוקש בתובענה, הריהו הצהרה על דבר היות המבקשים בעלי הזכויות בקרקע, וכנגזרת מכך, על זכותם להרשם ככאלה במרשם המקרקעין. משכך, אינני מוצא טעם משכנע להורות על איסור כניסתם של המשיבים למקרקעין, שכן איסור כאמור לא ישרת את הסעד העיקרי – הצהרה בדבר זכויות המבקשים בחלקה. בין אם יכנסו המשיבים לקרקע, בין אם לאו, יוכל בית המשפט שלערעור להצהיר מיהם בעליה האמיתיים של הקרקע. לא כן, ביחס לאיסור עשיית דיספוזיציה במקרקעין. המבקשים מחזיקים בקרקע משך עשרות רבות של שנים, ואין פוצה פה. תשובת המשיבים לבקשה דנא, התמקדה כולה בשאלת סיכויי הערעור; התייחסות לשאלת מאזן הנוחות – נפקד מקומה. במצב דברים זה, לא הונח לפנַי טעם שיהא בו כדי להימנע ממתן צו האוסר עריכת שינוי במצב בעלות המקרקעין, למשך תקופת הזמן שעד למתן פסק הדין בערעור. ברי, כי שינוי כאמור, יכול לפגוע ביכולתם של המבקשים להשיג את מבוקשם ולהרשם כבעלי הקרקע, בהינתן מצב של עסקאות נוגדות. משמצאתי כי הערעור אינו משולל יסוד, רואה אני ליתן צו, שלפיו לא ישונה סטטוס המקרקעין עד להכרעה סופית לגביהם.

7.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת בחלקה. הסעד הזמני שעליו הורה בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 10.10.2019 – יעמוד בעינו עד למתן פסק הדין בערעור; אך זאת, כאמור, בכל הנוגע לאיסור עשיית דיספוזיציה בקרקע בלבד.

בנסיבות העניין, ומשהתקבלה הבקשה בחלקה, לא אעשה צו להוצאות.